"מקווה שחמאס לא יהווה יותר איום"

שלוות הנפש של מאיה הרמס מעו ררת השתאות. היא לא איבדה עש תונות גם בשבת השחורה, כשנותרה לבדה בביתה בשדרות, לאחר ששלוש בנותיה שהו עם הגרוש שלה באילת. "הייתי בממ"ד עד הצהריים, ולא הצלחתי לנעול את הדלת", היא אומרת. "מהסיפורים הבנתי שזה גם לא רלוונטי למחבלים. לא הייתי לחוצה כי הבנות היו בטוחות. לעצמי דאגתי פחות וידעתי שמה שלא יקרה אני אסתדר, למרות שמחברים בבארי שמעתי על הזוועות. חששנו שאחת החברות שלנו נחטפה לעזה, כי הטלפון שלה אוכן שם, אבל לבסוף התברר שהוא נגנב והיא הצליחה לברוח עם משפחתה למרות שהבית שלה נשרף.

"אחרי שבע שעות החלטתי לנסוע לאילת, אף שהיו מחבלים בשדרות. חששתי יותר מזה שיסגרו את הכבישים ושהעיר תהפוך לשטח צבאי סגור. נהגתי בלי לעצור. בדרך ראיתי מכוניות נטושות, חלקן מלאות סימני ירי, והיו גם אמבולנסים שהעלו אליהם פצועים או הרוגים. הבנתי שהצבא כבר התעשת, כי בחלק מהצמתים עמדו חיילים עם נשק".

את המגורים ביטבתה מצא למאיה הגרוש שלה, והקיבוץ מטפל כרגע ביותר מ 200 מפונים, בסיוע של המועצה האזורית חבל אילות. "המקום המדהים הזה לא מקבל מימון מהמדינה, ועושה הכל בצניעות ובהתנדבות ובלי פוסטים בפייסבוק. בזכות האנשים כאן הילדות שלי הסתגלו בקלות לפינוי, למרות העקירה מביתן, וכבר רכשו חברות. נפתחו כאן מסגרות מיוחדות לכל הילדים, ויש לא מעט פעילויות. לכל משפחה מוצמד מארח, ודואגים לנו כאן לאוכל ולכביסה".

תחזרי לשדרות?

"למזלי יש לי בית לחזור אליו, אבל הקושי העיקרי שלי הוא חוסר הוודאות. בעיקר אני דואגת מה יקרה עם מערכת החינוך בעיר. אני רואה את הפעולות של צה"ל בתוך עזה ומק ווה שחמאס לא יהווה יותר איום ביטחוני, כי אחרת לא יהיה לי לאן לחזור. אני אופטימית".

משפחות מפונות, שמעוניינות לשתף את סיפורן ב"ישראל היום", יכולות לפנות למייל TalA@IsraelHayom.co.il