"אני נתלית ברוח ההתנדבות של ישראל"

קשה לפספס את שמרית בלובי של המלון. היא יושבת מול הלפטופ עם כיסוי ראש צבעוני ומשוחחת בזום, כשהיא מתעלמת מהצחוק שעולה מגן הילדים שהוקם באחד האולמות."רק עכשיו חזרתי לייעץ בשעות הבוקר, לאחר שהקימו לתלמידים בית ספר בתוך 'יד ושם', עם כל הסמליות שיש בזה", היא אומרת. "במלון דואגים להכל, אבל קשה שלא להרגיש את היעדר הפרטיות. אני יוצאת לסלון ביתי, שעכשיו הוא הלובי של המלון, ואי אפשר לעשות את זה בפיג'מה כי אני פוג שת את כל הכפר. כל אחד יודע מתי נכנסת, מתי יצאת, לאן את הולכת. מצד שני, יש חשיבות לקהילתיות שמעניקה חוזק".

למצוא מילים בכאוס

בימים האחרונים הצטרפה שמ רית לצוות רווחה וחוסן שהוקם במלון עבור המפונים. "אני מסייעת במה שאפשר, כי יש הורים שמתק שים לתווך את המציאות החדשה לילדים. הם צריכים למצוא מילים בתוך הכאוס ולדעת איך מתנה לים מול ילדים שנחשפו לראשונה למילים כמו 'מחבלים' ו'חטופים'. לא פחות חשוב - לדבר על אשמת הניצולים. איך אנחנו יצאנו מזה כשכל כך הרבה נהרגו ונחטפו? איזו זכות יש לנו לומר שקשה לנו? לנו יש בית לחזור אליו, ויש אזרחים שחוו אובדן וגם אין להם לאן לחזור". באיזו תקווה את נתלית? "ברוח ההתנדבות של עם יש ראל. יש בי געגוע לכפר ואני מקווה שצה"ל יחזירו לנו את הביטחון. אני ספקנית אבל הייתי רוצה שיקימו בעזה עיר חדשה, יהודית, ושמה חושך הזה ייצא אור גדול. אגיד לך משהו שונה - לטעמי השיח שלנו לא אמור להיות סביב חרדות והק מת מרכזי חוסן לאזרחים, כי זו מציאות לא הגיונית. שורש הבעיה הוא הרוע הזה שחווינו ושלא אמור להיות. הרגילו אותנו שיורים טילים ויש כיפת ברזל, וזה בסדר. אנחנו במדינה שלנו ולא אמורים להיות מאוימים ככה".

משפחות שמעוניינות לשתף את סיפורן ב"ישראל היום" יכולות לפנות למייל TalA@ IsraelHayom.co.il