"מי מבטיח לי פרנסה כשאחזור?"

שירה מסתובבת במלון ובפיה סו כרייה ורודה על מקל שצובעת את שפתיה ואת לשונה. "כיף כאן", היא אומרת בהתחלה. "אני קצת משחקת, והרבה עם אמא. בה תחלה ישנו במשרדים של 'ורוניס', והיו שם הרבה משחקים. במיוחד אהבתי הוקי שולחן. אני לא רוצה שאמא תדאג, אבל אני מאוד מתגעגעת לבית. במיוחד לריח של הבית, ולדג שלי שנשאר שם. האכלתי אותו לפני שיצאנו, ואמא נסעה פעם אחת והאכילה אותו שוב".

"לא במקום הטבעי"

אורנית: "כמשפחה אנחנו לא במקום הטבעי שלנו. יש לי שלוש בנות, וכל אחת עם הדרישות, הרצונות והחרדות שלה. זה סיר לחץ, ואין רגע שקט. כאן זה הלא נודע. הת פניתי בעצמי כחלק מקבוצה של חד הוריות, בגלל החשש לילדים. אין לי ממ"ד בבית, ויש לנו שמונה שניות להגיע למקלט, שהוא בכלל לא תקין. כששמענו מה עשו המחבלים בעוטף אף אחת מאיתנו לא הצליחה לישון. נשארתי ערה כמו שומר. אנחנו גרות ליד הר, ודמיינתי איך מחבלים יורדים אלינו משם. שמתי ספות כנגד הדלת ואטמתי את החלונות. בגלל המצב אני לא עובדת, אז לא היתה סיבה להישאר בקריית שמונה".

תחזרי לגור שם?

"אין לי ברירה. הייתי עוזבת את העיר, כי אני לא מרגישה בה מוגנת ולא היתה לי תמיכה ברגע קריטי, אבל המשפחה שלי שם. אף אחד מהעירייה לא התקשר, דאג או חשב שאולי צריך לפנות אותי. ומי מבטיח לי שתחכה לי פרנסה אחרי שאחזור? שירה נמצאת בתוכנית מצוינות במכללת תל חי, והעדפתי לשלם עבור הלימודים שלה מאשר להחזיר חובות. 'ורוניס' סידרו לה כאן מחשב, ולפחות היא לומדת בזום. את כיתות א' ו ב' היא עשתה בזמן הקורונה".

משפחות שמעוניינות לשתף את סיפורן ב"ישראל היום", יכולות לפנות למייל TalA@IsraelHayom.co.il