"אני לא נותן למפח הנפש להשתלט עלי"

לסבא שמוליק ולנכדתו הקטנה, אריאל, יש משחק קבוע שהמציא, שנועד להפחית את החרדות מהאזעקות הנשמעות בתדירות גבוהה במושב הדרומי, הממוקם בפינת סיני ודרום הרצועה.

"אריאל, מה עושים כשיש צבע אדום?", הוא שואל.

אריאל מחייכת חיוך כובש ואומרת: "הול כים לממ"ד". שמוליק: "ומה את עושה כשיש צבע ירוק?" אריאל: "נותנת נשיקה לסבא". שמוליק: "ומה קורה בצבע ורוד?" אריאל: "רוקדים". שמוליק: "וצבע לבן?" אריאל מעווה את פניה: "עושים פרצופים". שמוליק: "חילקנו את החיים של הנכדים *לצבעים, וכאשר יש אזעקה הם הולכים לממ"ד בלי דרמות. בבוקר של השבת השחורה הת עוררנו להפגזה שלא נגמרה. הייתי רבש"צ עד לפני שלוש שנים, אז הערכתי שזו תגובה לחיסול כלשהו של צה"ל. בדקתי בקבוצת הווטסאפ של הרבש"צים ונדהמתי לראות אין ספור קריאות מצוקה. מבארי, מרעים, מחולית. ליישוב הצמוד אלינו, פרי גן, היתה חדירת מחבלים. המחשבה שבקלות יכולנו להיות כמו כפר עזה מחרידה אותי".

"הוא אופטימי - אני פחות"

נכון שהשבועות האחרונים אינם קלים - והכפר, נחמד ונוח ככל שיהיה, אינו הבית - אבל שמוליק מתעקש להתייחס לעקירה מביתו בחיוב. "ביומיום אני עובד כמנהל עבו דה במפעל למאפים דרום אמריקניים בנתי בות, אז אני רואה בתקופה הזו זמן מנוחה. אין ספק שהשגרה שלי נהרסה ואני מעדיף להיות בגינה שלי, אבל זה המצב ואני לא נותן למפח נפש להשתלט עלי. מבחינתי, אני פשוט בחופש".

מעיין מחבקת את בתה, שהתיישבה על אחד הפופים הצבעוניים שהובאו במיוחד עבור המפונים. "חוסר היציבות מטריד אותי", היא אומרת. "אני חוששת לפרנסה ורואה איך הפינוי משפיע על הילדים. אין יום שהם לא שואלים מתי חוזרים הביתה. אמרתי להם שבבית יש הרבה 'בומים' ועכשיו אנחנו במ קום בטוח". תחזרו לשדי אברהם? שמוליק: "אני מאמין שכולם ירצו לחזור, נקלוט עוד אנשים והמושב יהיה יפה יותר. אני בעד שבכל בית במושב יהיה מעכשיו נשק".

מעיין: "הוא אופטימי, אני פחות. אני לא מתלהבת לחזור, אבל בעלי מאוד רוצה".