"המשפט 'להיות עם חופשי בארצנו' צריך להיות רלוונטי מתמיד"
משפחת קמחי מניר עם פונתה לתל אביב הם רק עברו בחודש אוגוסט לקיבוץ וכבר חשים עקורים מביתם - אבל לומדים להעריך את הדברים הקטנים שבחיים
Your browser doesn’t support HTML5 audio
 |  |
אילון הקטן מייצג את בבואת הט ראומה שעברה המשפחה. "הוא בח רדת נטישה", אומרת שירן, "הוא לא עוזב אותי. כל הזמן מחזיק לי את היד, בוכה ואומר 'אמא, אל תעזבי אותי'. גם בגן שהקמנו במלון אני איתו, כי הוא לא מסוגל להיות לבד. כל רעש וכל דלת נטרקת מקפיצים אותו".
ליאור: "אילון לא מוכן לישון בלילה אם אנ חנו לא מכסים לו לגמרי את הראש בשמיכה. הוא בטראומה נפשית. לא מתקרב לאף אחד ולא נותן שיחבקו אותו. כל הזמן דבוק לשירן, והיא מותשת. אין לה דקה של שקט עם עצמה".
שירן: "הפגיעה העיקרית בנו כמשפחה היא השגרה של הילדים. את עצמנו שמנו כרגע בצד. עברנו לקיבוץ בסוף החופש הג דול, באוגוסט, כדי שהילדים יתחילו את שנת הלימודים עם הקהילה בניר עם. הם לא הספיקו להסתגל כשהכל נקטע. אנחנו עקורים מהבית שלנו. אין לי אפילו דברים קטנים כמו מסרק לילד או קוצץ ציפורניים. הילדים גם משוועים לאוכל שהם מכירים, שמזכיר להם בית, אז אמא שלי נסעה במיוחד לשדרות, בישלה וחזרה עם קופסאות. בפעם אחרת לקחנו אותם לנתניה רק כדי שייסעו באוטו וירגישו שוב נורמלי. למדנו להעריך את הדברים הקטנים בחיים".
מה מחזיק אתכם? ליאור: "אנחנו אופטימיים מטבענו, ועכשיו אפילו יותר. ב 7 באוקטובר קיבלתי החלטה שאני לא מתלונן יותר על כלום. אנחנו חיים, לא חטופים, לא נפגענו, אז כל השאר פתיר.