"נחזור לשוקדה ונבנה בקרוב את הבית החדש": משפחת סמימי מתכוננת לחזרה הביתה

ביום ראשון שלאחר השבת השחורה היתה אמורה משפחת סמימי להתכנס סביב השטח במושב, שבו היה אמור להתחיל להיבנות ביתה החדש. "אנחנו כרגע באי־ידיעה, בוודאי עם הפועלים, אבל בעזרת השם נחזור לשוקדה ונבנה בקרוב את הבית החדש שלנו", אומר ירון באופטימיות. "יש לנו המון תקווה לשקט לא מוגבל בזמן".

אריאל: "ועוד היינו בטוחים שנחזור למושב אחרי שבועיים מקסימום".

נועה: "מחר אני חוזרת הביתה, גם עם הטילים. אני בי"ב, לקראת בחינות הבגרות, והעקירה מהבית ומעבר לאולפנה אחרת פוגעים בלימודים. עברנו שנה קשה בקורונה, ועכשיו זה בגלל המלחמה".

נהוראי: "אני לומד מדעי המחשב, ונציגים של משרד החינוך דאגו לי למחשב נייד כי לא היה לי, בגלל שפונינו במהירות. אפילו בגדים בקושי לקחנו איתנו".

טליה: "לי כיף כאן, כי פחדתי מהבומים ומהמחבלים. נשארתי כל הזמן בממ"ד, וכשאמא יצאה לפעמים, פחדתי שיקרה לה משהו".

יסכה: "התעוררנו בבוקר הטבח ושמעתי שריקות. חשבתי שאלה מטוסים, אולי ברקים או רעמים. בקושי הספקתי לומר לירון משהו וכבר שמענו 'צבע אדום'".

נהוראי: "עפתי אל הקיר מההדף. היירוטים היו מעלינו".

יסכה: "הבית שלנו צופה לכיוון בארי ושמענו משם יריות. לא ראינו שמיים, אלא מסך עשן שחור. גם היה ריח מזעזע. רק בצהריים הבנו איזה אסון נחת על בארי".

ירון: "שני מסוקים של צה"ל נחתו לידנו והורידו לוחמי צנחנים שהיו אמורים להגיע לבארי. בדרך הם נתקלו בעשרות או במאות מחבלים, והם שהצילו את שוקדה. לולא הם, כנראה גורלנו היה דומה לזה של בארי".

איך אתם מרגישים אחרי כמעט חודשיים במלון?

יסכה: "מתייחסים אלינו כאן נהדר, אבל הפרטיות האישית וזו הזוגית נפגעות. בין העבודות, הלימודים והחברים במלון, אנחנו מקפידים לפחות על ארוחות ערב משותפות כדי לשמור שהתא המשפחתי יישאר מאוחד".

משפחות המעוניינות לשתף את סיפורן ב"ישראל היום", יכולות לפנות למייל TalA@IsraelHayom.co.il