אמא שלי ז"ל לא היתה מרשה לי לכתוב את המילים האלה. היא היתה מזהירה אותי ברצינות גמורה שלא אתעסק עם עין הרע. אני הייתי מגחך, אבל היא היתה מרימה את הקול, ואולי אפילו שופכת לי קפה על המקלדת. רק שלא אכתוב מילה אחת אופטימית מדי, מוקדמת מדי, לפני שאוודא שכל הילדים חזרו בשלום, וכבר אסופים לחיבוק ארוך־ארוך. לא לומר מילה אחת לפני החיבוק הזה, שאיני יודע מי זקוק לו יותר: הילדים והנשים, שישובו (ישובו?) אחרי עשרות ימים ללא חיבוק; בני המשפחה הקרובים, שהפכו עולמות כדי לשחרר אותם; או בעצם כולנו, כל בית ישראל, שנחבק את ילדינו שלנו, והם לא יבינו למה אבא ואמא בוכים כל כך.
"תמונת ניצחון - רק עם השבת החטופים": רבבות בעצרת המחאה בתל אביב // קרדיט: SATVIEW.TV
מעולם לא האמנתי בעין הרע. היא נראתה לי כמו סירוב עיקש לחגוג את החיים. אבל ברגע הזה, שעות ספורות לפני שהעסקה לשחרור יקירינו אמורה לצאת לפועל, אני מתחיל להבין מאיפה נובעת הזהירות העתיקה הזאת. מאז אותה השבת הארורה, כולנו יודעים עם מי יש לנו עסק. הרוע המוחלט אינו ישות מיסטית, ולא דמון מיתולוגי. הוא כאן, לא רחוק. מעבר לגדר הפרוצה. נפגשנו איתו פנים אל פנים, ואת עיניו, עיני הרוע, לא נוכל לשכוח לעולם. עיני הרוע מתרוצצות ומחפשות ללא הרף איפה זה יכאב יותר. למדנו להיזהר. להטיל ספק. כל נקודה של רוך, כל מקום רגיש שנחשוף, יסומנו מייד כמטרה ויובילו לעוד מעשה זוועתי. עוד תעלול סדיסטי.
געגועים לנורמליות עצמה
אתמול היה יום קשה מנשוא. הלב זקוק לבולמי זעזועים של משאית כדי לעמוד בטלטלה ובמערבולת הרגשית. תקווה עצומה, ולצידה ודאות גמורה שהנהגת חמאס תנסה לתחבל ולחבל ולמשוך זמן ולייסר. ופתאום גם גאווה. חיילים שאנחנו לא מכירים מתחייבים לחרף את נפשם כדי לשחרר את החטופים. איפה גידלנו את היופי הזה? וגעגועים. געגועים למי שחסר, לאלו שישובו ולאלו שכבר לא, ולנורמליות עצמה. לראות את הדס מחייכת לרגע את חיוכה היפה. לארוחת ערב פשוטה של סלט וחביתה, שבה ארז וסהר יריבו קצת כמו אחים. לא שמחה, עדיין לא. יותר תשישות. ואימה. כולנו מבינים שעד לרגע האחרון לא נדע מי ומי. עד לרגע האחרון ממש, איש לא יידע מי מהילדים לא ישוחרר בפעימה הזאת. מישהו באיזו מנהרה שואב מזה עונג חולני.
הוא רק לא הביא בחשבון, הרוצח הפחדן, שבחודש וחצי הללו הוא הפך את כולנו למשפחה. משפחה חבולה, אבל אוהבת ועוצמתית. ליבי עם המשפחות שיודעות שיקיריהן עדיין לא חוזרים. והן עוד מוצאות כוח לפרגן ולהביע שמחה. איזו גדלות נפש.
"אני כאן בשם כרמל מבקש תבחרו בחיים": משפחות החטופים בוועדה לביטחון לאומי // קרדיט: ערוץ הכנסת
אין אשליות במשפחה. כולנו מבינים שעם חזרתם הביתה יתחיל מסע ארוך ואיטי של החלמה. כולנו מבינים שלחלק גדול מהילדים אין בית לשוב אליו. רק חיבוק. אני כותב את המילה "מבינים", אבל לא באמת. אנחנו לא מבינים כלום, ובכל זאת מוכנים למסע. בימים האחרונים התחלנו להרהר בשאלה מה יודעים החטופים. האם הם יודעים שהמדינה קיימת? שהתמונות שלהם כובשות לבבות בכל העולם? שהם אהובים כל כך? שיש להם כאלה אריות ולביאות במשפחה? שהמשפחה היא בעצם עם שלם שמחכה להם לחיבוק?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו