239 בתים וגעגוע: מיצג למען החטופים בספרייה הלאומית החדשה

"לכל חטוף וחטופה יש סיפור משלהם":בספרייה הלאומית, שנפתחה במשכנה החדש רק לפני שבועיים, הרגישו צורך לפעול כדי להפוך את המספרים והשמות מאחורי החטופים שמוחזקים בעזה לאנשים ממשיים - כאלה עם אהבות, תחביבים ותקוות לעתיד. דבר שימחיש עד כמה כל אחד מהנשים, הגברים והילדים האלה הוא עולם ומלואו.

הדרך של הספרייה הלאומית לעשות זאת הייתה בעזרת הספרים במיצג שנקרא "לכל חטוף יש סיפור משלו, לכל חטופה יש סיפור משלה".

וכך, מוצבים באולמות הקריאה החדשים שבספרייה עשרות רבות של כיסאות שחורים ועליהם תמונות החטופים. לצידם, כסאות צבעוניים של ילדי גן וילדי בית ספר וגם כיסא תינוק אחד. על כל כיסא מחכה לכל אחד מהחטופים והחטופות ספר שנבחר עבורו על סמך שיחות עם בני משפחה, חברים ומידע שנמצא עליהם בכתבות וברשתות החברתיות.

בתוך כל אחד מהספרים הכינו בספרייה הלאומית לכל אחד כרטיס קורא אישי ובכולם אותו תאריך החזרה – "עכשיו, כי לסיפור הזה חייב להיות סוף טוב, מקווים בספרייה הלאומית".

שני עותקים זהים של ״איפה פינוקי״ מונחים על כסאותיהן הקטנים של התאומות יולי ואמה קוניו, בנות שלוש, והמשפט מקבל משמעות שוברת לב. לאליקים ליבמן, בן ה-24, שלא יכול לשאת פגיעה בחלשים ומכונה על ידי משפחתו "רובין הוד", הניחו בספרייה הלאומית על הכסא עותק של "הרפתקאות רובין הוד", ולכפיר ביבס הקטנטן, שהיה רק בן 9 חודשים כשנחטף, הוצב הספר שכל תינוק ותינוקת ישראלים מכירים – "איה פלוטו" של לאה גולדברג – גם בגלל המשפט לקראת סופו, שכל הורה צעיר מדקלם בעל-פה: "חזרת הביתה, איזו שמחה!"

אלה רק חלק מהספרים שהתאימו בספרייה באופן אישי, ובצידם ניתן למצוא ספרים שנבחרו כי הכותר שלהם או תוכנם מקבלים כעת משמעות חדשה: "אין מקום שהוא רחוק מדי", "כל החיים לפניו", "החתיכה החסרה", "רוץ ילד רוץ", "תקוות גדולות" ו"מי ינחם את קטנטן"?

אוצרת המיצג, דורית גני, מספרת: ״רצינו להמחיש את הכמות הבלתי נתפסת של החטופים והחטופות ובו זמנית לאפשר מבט אישי על כל אחד ואחת מהם, להזכיר שלכל אחד ואחת יש סיפור שטרם הושלם״.