הכישלון הגדול של חוקרי השואה: השלילה בפעול של זכות ההגנה העצמית של ישראל - משחקת לידי מגיני החמאס

בעוד יד ושם ממשיך להפגין אדישות אטומה, נכנס חוקר שואה בולט, עמר ברטוב, לפעולה. ברטוב כבר אמריקני גמור. הוא יליד ישראל, בנו של סופר ידוע שגם כתב ביוגרפיה על רמטכ"ל 73', דדו. אבל היום הוא כבר קורא ליד ושם, ולמוסדות אחרים בעולם המוקדשים לזכר השואה, שיוקיעו את ישראל ויזהירו מפני ג'נוסייד שעלול להתרחש בעזה נגד הפלשתינים.

החוקר שחטף את השואה לטובת הפוליטיקה שלו מציין שזה עדיין לא ג'נוסייד, כמובן, אבל מזהיר: זה הרגע לעצור את ישראל, שהולכת לכיוון של ביצוע רצח עם. הוא לא מתרגש מזקנה בת 96 שצפתה באונס נכדתה. בשביל עמר ברטוב, פרופסור באוניברסיטת בראון שהיום היא אוניברסיטה תאומה של ביר זית, מספיק שראש הממשלה נתניהו הזכיר באחת מהופעותיו את עמלק. או שגיורא איילנד אמר שצריך לדאוג שלא ניתן יהיה להתקיים ברצועת עזה. זה מסעיר אותו יותר.

"הם גדלו בעולם שבו אפשר לקחת מושג ולהחליף את ההגדרה שלו", אומרת פרופ' אנה גייפמן מאוניברסיטת בר־אילן, מומחית לחקר הטרור מאז ימי האנרכיסטים והמהפכנים ברוסיה שקדמו למהפכה הבולשביקית. אם אפשר להחליף הגדרה של מין, אז מה זה כבר "רצח עם", ג'נוסייד. וזה מה שעושה ברטוב, שעיקר המחקר שלו היה מעשי טבח המוניים של יחידות בצבא הגרמני - לאו דווקא אנשי אס־אס או נאצים, אלא כל פריץ וזיגפריד עם המשפחה בבית. מאחר שמאמרו פורסם לפני ימים אחדים ב"ניו יורק טיימס", יש לזה משמעות מדאיגה. אולי לא רצח עם, אבל בדרך לשם. אולי זה כבר טיהור אתני?

מאחורי מאמר זה חבוי הכישלון הגדול של חוקרי השואה, ולא רק של ברטוב או דניאל בלטמן או החוקרים מהדור השני. לפי צורת המחשבה של ברטוב, והיא שלטת כיום במחקר, הג'נוסייד מתחיל כשנפתחת המלחמה. היא בהכרח מידרדרת לברוטליזציה שמביאה בהדרגה לג'נוסייד. כלומר, אפשר לתקוף את ישראל באופן חופשי גם בצבא קונבנציונלי וגם בטרור, ואף להראות מודל של רצח עם נגד היהודים.

ההיסטוריון ניאל פרגוסון הגדיר זאת כ"טריילר של שואה שנייה, תינוקות בתנור, רוח הנאציזם". אבל ברגע שישראל אוספת את עצמה למכת נגד, שמבחינה פרופורציונלית היא בהחלט תואמת את גודל הפשע שבוצע נגדנו - זה כבר ג'נוסייד. ברטוב כמובן לא לבדו. הממשל האמריקני עצמו רומז כל העת שישראל היא הבעיה: עומדת לה זכות ההגנה העצמית, אבל רגע אחד! נרמז לנו שכל מה שהיא עושה במסגרת "זכות ההגנה העצמית" חשוד כ"פשע מלחמה".

במקום ליצור חסמים - רעיונות לנוער

ביד ושם ה"לעולם לא עוד" מתייחס כנראה רק לזה שהגרמנים לא ירצחו עוד יהודים בין השנים 1939 ל־1945. נכון, הרצח ההמוני ההוא סגור. מתקבל הרושם שרוב חקר השואה של הדור האחרון נועד לטובת הפוליטיקה ששוללת כל מלחמה, ובעיקר כזאת שישראל מנהלת. למה? כי מלחמה מתוקף עצמה היא כבר התחלת הג'נוסייד, והשואה עצמה צומצמה לעוד מקרה של ג'נוסייד אחד מני רבים שבלטמן ונח הררי יודעים לספור.

כבר לפני 13 שנים, כשראיינתי את פרופ' רוברט ויסטריך, המומחה לאנטישמיות המודרנית, הוא הביע ספקות לגבי התוצאות של קידום לימודי השואה בבתי ספר באירופה. במקום ליצור חסמים ורתיעה כתוצאה של לימוד השואה והנאציזם, זה נותן רעיונות לנוער בגרמניה, שבדיה ושאר אתרי הניסוי של לימודי השואה - בייחוד כשבתוך בני הנוער מצויים תלמידים מוסלמים.

העיסוק ב"לקחי" השואה, במקום ליצור הגנה לעם היהודי, יוצר היפוך משמעות השואה כאשר עצם המושג משמעות מאבד את משמעותו. באקדמיה בישראל זה בהחלט נקלט בצורה של היפוך משמעות.

שלמה זנד כתב ב"היסטוריה בדמדומים" כי תודעת השואה "תרמה לנורמליזציה היהודית במערב (באמת?). לעומת זאת, בישראל... תפקודה האידיאולוגי של השואה... מצדיק היבדלות אתנוצנטרית והתנהגות לא מרוסנת כלפי מה שנתפס כאיום, ולו דמיוני. הוא גם מצדיק, באופן עקיף, פוליטיקה מכוערת כלפי הילידים הפלשתינים, ומונע להכיר בתובנה שההיסטוריה היא זירה שבה מתחלפים תדיר תפקידי הקורבנות והתליינים".

זאת קלאסיקה של אינטלקטואל ישראלי. הדור הראשון של מלומדי המשפט בישראל ראה בטרור הערבי פשע נגד האנושות, ובן־גוריון אף כתב מאמר גדול, מלומד, שיש להעמיד לדין את המחבלים הפלשתינים לפי חוק עשיית דין בנאצים ועוזריהם על פשעים נגד האנושות, ופשע נגד העם היהודי.

אמנם עמר ברטוב לא מכחיש שהיה טבח ב־7 באוקטובר, אבל בהתייצבו בשלילה בפועל של זכות ההגנה העצמית של ישראל הוא מצטרף לגדוד מגיני חמאס.