לקח קצת זמן להתעשת, אבל מוקדם מאוד לאחר הטבח בשמחת תורה הוגדרו שתי משימות למלחמה: חיסול חמאס והשבת החטופים. לאיש במדינה לא היה ספק שאלו המשימות. אף אחד לא ירגיש שהמהלך הושלם בלי ששני היעדים האלה יושגו.
"הולכים להחזיר אותם": צעדת המשפחות בירושלים, כביש 1 // צילום: שב״פ sha_b_p@
היו כמה רגשות חזקים מאוד שהובילו אותנו בשבועות שלאחר המלחמה: הראשון הוא טראומה איומה, כאב עצום. השני שנולד מייד אחר כך, כמו שנולדים תאומים, הוא הרצון לעזור, להתנדב, להקל את הקיום של האחר, לשכך את הכאב. השלישי היה רגש חזק מאוד של אחדות, של "יחד ננצח", של ערבות הדדית, של גישור על פערים. אם לסכם את שלושתם במשפט: ביחד ננצח את החושך הגדול.
ואז מגיע רונן צור, ובאופן ציני מנצל את משפחות החטופים שיוצאות מדעתן מרוב דאגה ורותם אותן ואת כאבן למסע צלב פוליטי שאותו הוא מוביל כבר שנים. הוא וחבריו ממנפים את מצוקת המשפחות כדי לטעון, במידה רבה של הצלחה, שרק נתניהו אשם במחדל.
יש כאן שלוש בעיות מהותיות: הראשונה היא שהם מייצגים רק חלק קטן של משפחות החטופים, וזה לא מונע מהם להגדיר את עצמם כ"מטה המשפחות". השנייה: זוכרים את חטיפת שלושת הנערים לפני תשע שנים? האימהות חזרו שוב ושוב על אותו המסר, מסר של אחדות. זה המסר שצריך לפמפם גם עכשיו. כלומר, "אַל-תַּגִּידוּ-בְגַת, אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצוֹת אַשְׁקְלוֹן, פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים". או במילותיה של רביטל ויטלזון – סתמו. זה הזמן של יחד. הפילוג מחליש אותנו. העם הבין את זה, ואתם באים ומפלגים, משסים ומסיתים. שבו בשקט ותנו לעבוד.
שלישית, ככל שתדברו יותר – המחיר יעלה. ככה זה במשא ומתן. אם אתה רוצה להצליח, אל תגלה התלהבות. מה שקורה עכשיו, ברגע שהתנאים של סו־קולד "מטה המשפחות" נידונים ברצינות, זה שקודם כל יש לשחרר את החטופים ורק אחר כך למוטט את חמאס, כאילו שזה לא כרוך אחד בשני.
זוכרים את חטיפת שלושת הנערים לפני תשע שנים? האימהות חזרו שוב ושוב על אותו המסר, מסר של אחדות. זה המסר שצריך לפמפם גם עכשיו
הפשע של עסקת שליט משכפל את עצמו עכשיו פי כמה. גם אם נתעלם מהמחיר האיום שהוא גבה, כשחלק ממשוחררי העסקה השתתפו ואף תכננו את טבח 7.10, המחיר שנקבע אז, אחרי קמפיין אגרסיבי ומניפולטיבי, הוא שאין מחיר. שמדינת ישראל תשלם הכל כי היא לא עומדת בזה, כי נתניהו לא עומד בזה.
מובן שאין לי דבר נגד משפחות החטופים. כשמישהו בא ומציע להן ארגון משומן עם יכולות דברור, יחסי ציבור ותקציבים, והן רק צריכות לבוא – הגיוני לגמרי שחלקן יגיעו. אבל כשאירוע הסיום של הצעדה שלהן נערך בשבת, כשכל מי שלא מסכים עם האג'נדה לא יכול להשתתף - זה ציני, זה מפלג, זה פוליטי, וזה לא הזמן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו