שקד לוי מחניאל הגיע לפסטיבל נובה עם אחיו, כדי ליהנות ממוזיקה טובה וקהילה מגובשת. הוא לא דמיין שבמקום כל זה הוא ימצא את עצמו בליבו של שדה קרב, כשהוא מוביל את אחיו בדרך חתחתים אל מחוץ לתופת. פרויקט "עדות 710” מביא את סיפורו המצמרר. לגרסה קצרה יותר - צפו בסרטון למטה.
“(ב)ראש השנה, שחר אומר לי: ‘יש מסיבה של הנובה, בוא ניסע’. אמרתי לו: ‘תן לי רגע לראות מה קורה, היינו עכשיו בהרבה אירועים, בוא, לאט לאט, נחליט מה עושים’. באמת, חזרנו מארוחת חג – היינו אצלי – קנינו כרטיסים, וממש ציפינו לאירוע. עוד היינו בסיני אחרי זה, חיכינו לסיים את סיני, ולאירוע הבא שזה הנובה.
"ביום האירוע עבדתי בצהריים, הייתי בעבודה, זה היה יום שישי. באתי הביתה מהעבודה עם מיגרנה. שחר היה אצלי, אכלנו ארוחת צוהריים ביחד והכול, ואמרתי לו: ‘אני אחזור מארוחת שישי, אני הולך לנוח קצת לפני האירוע, כי אני לא... קשה לי להחזיק אירועים כאלה מהלילה עד הבוקר. אני צריך גם לשרוד את זה ולא יהיה לי איפה לישון והכול.
"היינו בארוחת שישי עדיין, הייתי עם מיגרנה. הגעתי הביתה, הלכתי לישון. קמתי באיזה 22:00, ראיתי שעדיין יש לי מיגרנה, חזרתי לישון, התעוררתי ב-01:00. לקחתי עוד כדור, קצת מתחיל להסתדר וזה, אכלתי ארוחת בוקר כביכול, ושחר בא, דיבר איתי, נסענו, הגעתי לאימא שלי, ארגנו את הדברים, ובדרך דיברנו: נוריד את הציוד, נקים איזשהו מאהל שלנו, משהו וזה. ואמרנו: לא, בוא נחכה רגע, נראה מה קורה בבוקר, נפגוש את החבר'ה שאנחנו מכירים ונקים – מקסימום אם צריך. אם לא – נישאר אצלהם".
"בדרך לשם, בכפר עזה כבר התחילה להתהפך לי הבטן – לא יודע, זה לא היה משהו מוסבר. הרגשתי שמשהו לא טוב. עכשיו, כשהתחיל לי הכאב ראש, היה שלב שרציתי להגיד לשחר: ‘שמע, אולי אני לא אבוא, אני לא רוצה ללכת, לא עובר לי הכאב ראש, אני לא אתפקד’. אבל לא רציתי שהוא ייסע לבד, כי ידעתי שהוא ירצה ליסוע. אז הרגשתי שאני מתאפס על עצמי והכול, ושניסע והכול יהיה בסדר.
"הגענו למסיבה, מתפעלים מהרמת ארגון והסדר, וכמה שזה מאורגן ויפה, והכול, באמת, מושקע ברמה הכי גבוהה שראינו. היינו במסיבות, שחר היה בפסטיבל גם בחו"ל, הוא אומר לי: ‘תשמע, זה רמה עולמית’.
"מגיעים למסיבה בסביבות השעה 04:15-04:30. לא הורדנו כלום מהאוטו. ירדתי עם סווטשירט, תיק גב ופאוץ'. שחר ירד בלי כלום. נכנסים למסיבה, עוברים את הסלקציה והכול, בידוק כרטיסים, בידוק ביטחוני, ופשוט נכנסים. עושים סיבוב, רואים את הכול, מתפעלים מכל מה שיש, מחפשים חבר'ה שאנחנו מכירים, אם הם הגיעו, איפה הם נמצאים. בינתיים אמרנו: ‘בוא נלך רגע לבר, ניקח איזה כוס בירה’. קנינו, לקחנו כוס בירה, עוד צחקנו קצת עם הברמן וזה, ואז עשינו סיבוב. בסיבוב כבר נהיה לי חם, כי בדרום בלילה קר, אבל יש הרבה אנשים ואתה באקסטזה וזה, אז נהיה לי חם, הייתי חייב להוריד את הסווטשירט, וגם רציתי להוריד ממני את הציוד, לא רציתי להסתובב איתו, כי אין טעם, אני עם תיק ברחבה, סתם מלא דברים, לא רוצה שיאבד משהו.
"לקראת 05:00 אמרתי לשחר: ‘שומע? אני הולך לאוטו, תביא לי את המפתח, אני הולך לאוטו, אני שם את הדברים ואני חוזר’. בינתיים, כשבאתי לקחת לו את המפתח, הוא אומר לי: ‘בוא, יש פה חבר שאנחנו מכירים, בוא תגיד שלום ותלך’. לקחתי לו את המפתח, אמרתי לחבר ‘שלום’, הלכתי לכיוון האוטו. במשך איזה חצי שעה, אני רק מחפש את האוטו, רק מחפש את האוטו – לא מוצא את האוטו. מתקשר לשחר, אומר לו: ‘תשמע, אני לא מוצא את האוטו, יש לך איזה מיקום עליו?’ בדיעבד, אחרי שהגעתי לשחר, כבר ראיתי בהודעה שהוא שלח לי את המיקום.
"אני החלטתי לחזור למסיבה, לבפנים, כדי לקחת את שחר איתי, שנמצא את האוטו ביחד, ונחליט משם מה עושים – יושבים באוטו שותים, חוזרים למסיבה, מביאים ציוד. שחר ואני נפגשנו במסיבה, חזרנו לכיוון האוטו. מצאנו את האוטו, הוצאנו 2 כיסאות ים כאלה, ישבנו בחוץ, שתינו. באו כמה חבר'ה שישבו אוטו לידנו, דיברנו קצת, קשקשנו, וקיפלנו הכול וחזרנו למסיבה.
"הורדתי את כל הציוד, הייתי רק עם טלפון וסיגריות. שחר היה גם רק עם טלפון. כשחזרנו למסיבה, סביבות 05:30, לקראת 06:00, היינו קצת ברחבה, אני אומר לשחר: ‘בוא, בא לי בירה’. הלכנו, קנינו עוד איזה בירה, צחקנו גם עם הברמנית והמשכנו. אמרנו לה: ‘נתראה יותר מאוחר, את תראי אותנו עוד הרבה פה’.
"נכנסנו לרחבה, אנחנו רוקדים. אני זוכר קצת כמה פרצופים שהיו איתי ברחבה – לא אנשים שאני מכיר. ושחר אומר לי באיזשהו שלב, לקראת השעה 06:20, ‘אני הולך לעשות רגע סיבוב’. אמרתי: ‘בסדר, אני פה, תהיה זמין בטלפון רק’. שחר הולך – בדיוק התחילה גם זריחה. לפני שהוא הלך, הוא אומר לי: ‘וואי תראה איזה יופי הזריחה’, וזה. אמרתי לו: ‘כן, יפה מאוד’. הוא אומר לי: ‘תראה איזה מהירות, כאילו השמש עולה’, והלך.
"באיזשהו שלב, לקראת השעה 06:30, כמה דקות ל-06:30, אני מסתכל שמאלה, אני רואה את הזריחה, מתפעל מהיופי, והכול בשניות, פשוט, כל היופי הזה הופך, לכאוס. מטחים – יום העצמאות פי 4. זיקוקים באוויר, לא מבינים מה קורה, לא שומעים צבע אדום, המוזיקה עדיין עובדת. אף אחד לא אומר כלום, אף אחד לא נותן הנחיות. שחר מתקשר אליי, אני עונה לו. הוא אומר לי: ‘אתה רואה את זה?’ אני אומר לו: ‘כן’. הוא אומר לי: ‘בוא נחכה רגע, אולי תיכף תפעל כיפת ברזל ויהיה בסדר’.
"בינתיים, בזמן הזה, אני מבין שלא קורה כלום, וכיפת ברזל לא עובדת. אני פשוט אומר לו: ‘בוא עכשיו, לכניסות, דחוף’. במקרה, בכל הכאוס הזה, והאנשים שרצים, אני רואה אותו. אני תופס לו את היד ואנחנו רצים לכיוון הכניסות. בזמן הזה, כבר 06:35, אימא שלי שולחת לי הודעה: ‘היי מה קורה? יש בלגן בדרום, הכול בסדר איתכם?’. לא חשבתי פעמיים – התקשרתי אליה. אנחנו כבר היינו ממש ביציאה מכל הגידור של המתחם שכולם יושבים, קצת ליד הכניסות. אמרתי לה: ‘כן, הכול בסדר. אנחנו, רגע פה, תופסים מחסה, משתטחים. אני לא רוצה לרוץ לכיוון האוטו, כי זה יכול להיות מסוכן אם נופלים רסיסים כאלה או אחרים, זה יכול להצית את הרכבים, ואני רוצה להגיע הביתה בשלום ובחיים’. הכול עניין של שניות והחלטות של רגע. אני אומר לה: ‘לא משנה, אנחנו עוזבים הכול ועולים על הרכב לכיוון הבית’.
"רצים לאוטו, שחר עולה על האוטו, נוהג. שיירה של מכוניות ביציאה. זה היה שטח פתוח, יכולת לברוח מכל מקום, היה פקק, אבל עקפנו את הפקק משמאל, והגענו ליציאה מהמסיבה לכיוון הכביש, לפי דעתי כביש 232.אמרנו: ‘טוב, שמים ווייז, יוצאים לכיוון צפון, לכיוון עלומים’. עולים על הכביש, שיירה של מכוניות, הכביש זורם
"בדרך לשמה, בין בארי לעלומים - אני לא זוכר בדיוק אם זה לפני או אחרי הכניסה לבארי – היה מיגונית בצבע כחול ירוק מבחוץ (היא) הייתה צבועה. נכנסנו, היו כבר אנשים בפנים. מישהו שם אמר לנו: ‘יש פה איזה בחורה שהיא קצת בסטרס והיא נפגעת חרדה’. אני ושחר היינו מפוקסים, לא היינו שיכורים או משהו, באמת, היינו חדים על המצב. גם האדרנלין והכול מכניס אותך לסוג של פוקוס. נכנסים בפנים, אני רואה 2 בחורות, יושבות נמוך בתוך המיגונית, ואחת מאוד מאוד לחוצה ובסטרס. היה לי בקבוק מים ביד, נתתי לה לשתות, הרגעתי אותה, דיברתי איתה, ראיתי שהכול בסדר, ניסינו באמת להרגיע אותה.
"בינתיים הגיעו עוד אנשים למיגונית. אחת הבחורות שהגיעה למיגונית כנראה יודעת לטפל בנפגעי טראומה כאלו ואחרים, אז היא התחילה לשאול את השאלות הנכונות. וראיתי ככה שהיא שואלת את השאלות הנכונות והבחורה באמת נרגעת. בזמן הזה, חברה שלה שישבה לידה התחילה להיכנס גם לסטרס. עכשיו, בגלל מה שהיא דיברה איתה ושאלה אותה, הבנתי פחות או יותר מה לשאול גם. אני ושחר התחלנו לדבר איתה, להרגיע אותה, באמת, שאלנו את השאלות הנכונות, היא סיפרה לנו. בזמן הזה, אנחנו שומעים רעש מאוד מאוד חזק של מטוסים. באמת, עברו איזה 2 מטוסים, זה קצת הלחיץ אותנו, היה צרחות קצת בתוך המיגונית, והתחיל להתאסף הרבה מאוד אנשים.
"היה לי מאוד קשה להישאר בתוך המיגונית, ומרוב הדחיסות של האנשים. אז שחר נשאר בפנים לטפל בה, ואני יצאתי החוצה. עמדתי בכניסה למיגונית, הסתכלתי לכיוון כביש היציאה לכיוון צפון. ובזמן הזה אני מקבל התראות בוואטסאפ, מאנשים שאני מכיר, מקבוצות שאני נמצא בהם. וככה אני מקבל עדכונים חיים מהשטח. לא חדשות, לא שוטרים, כלום. משם אני מבין שיש כנראה חדירה של מחבלים, ואי אפשר להישאר בשטח, ואנחנו חייבים לזוז משם.
"אנחנו הגענו למיגונית בשעה 06:50; בסביבות השעה 07:10-07:20, יצאנו מהמיגונית. שחר בא לחפש אותי, כי הייתי בחוץ, הוא דאג לי, הוא ראה שאני בחוץ, ואמרתי לו: ‘שחר, בוא. נוסעים מפה. יש חדירה של מחבלים’. עולים על הרכב, אני נוהג, אמרתי לו: ‘אני נוהג, תן לי’. נסענו לכיוון צומת עלומים, כיוון צפון, שיירה של מכוניות. בדרך אנחנו רואים אנשים מתחילים לפרסס, עושים לנו עם היד ‘תפרססו, יש חדירה של מחבלים’. לא הגענו לצומת, פרססנו. שחר עוד התעצבן עליי שאני מאוד שאנן ולא נכנס, כאילו, עושה את הפרסה, לא לתת לאנשים אחרים לעבור אותנו, ושלא נהיה אחרונים גם. אני מטבעי לא יכול, גם דאגתי שבמצבים האלה, כשהכול בלחץ וסטרס, שלא יהיה איזה חס וחלילה תאונת דרכים, וזה המצב הכי גרוע להיות בו כשנופלים טילים. וממש פרססנו, אמרתי לו: ‘אנחנו צריכים להיכנס לאיזה קיבוץ קרוב’. נכנסנו, לקחנו ימינה לכיוון קיבוץ בארי. נכנסנו, הגענו לשער, מולנו היה רכב, השער היה סגור. בחורה שברכב מלפנים ירדה ובדקה אם יש שומר בשער, שיתנו לנו להיכנס. ראינו שזה לא קורה, שחר אומר לי באיזשהו שלב: ‘פשוט סע, סע מפה’. שמתי ברוורס, הסתובבתי ונסעתי.
"נסענו לכיוון המסיבה, לכיוון רעים. בכניסה למסיבה כבר נוצר, צוואר בקבוק עם כל הרכבים שהיו שמה. אנחנו רואים בדרך, ליד המסיבה עובר נחל גרר, אז היה איזשהו סוג של תעלה עם… כמו נתיבי הפרדה כאלה – יש בטונדות כאלה שחוסמות, ואנחנו רואים שוטרים שמשתטחים. עצרנו ליד השוטרים, הוא אמר לי: ‘תמשיכו לכיוון המסיבה, יש שמה מיגונית’. שחר עלה על הרכב ונהג. ניסינו לעבור את הצוואר בקבוק מהצד, לא הצלחנו. באיזשהו שלב אמרתי לשחר: ‘בוא נעצור, בוא נרד רגע מהאוטו, אנחנו פה עם כולם, יש פה שוטרים, המקום נראה בטוח’. בינתיים אמרתי להם: ‘יש חדירת מחבלים הבנתי, לאיזה כיוון צריך ללכת? מה לעשות?’
"ירדנו מהרכב והלכנו למיגונית שנמצאת ליד הכניסה למסיבה. בינתיים מגיעים מכיוון צפון רכבים שעשו את הפרסה. יורדת מהרכב איזשהי בחורה, בצרחות, שהיא פצועת ירי ברגל. אנשים מוציאים אותה מהאוטו, שוטרים, ולא התעמקתי יותר מדי מה קרה – גם לא רציתי להסתכל יותר מדי. חיכינו ליד המיגונית. בזמן הזה אני מעדכן את אימא שלי בכל דבר, אנחנו בקשר רציף עם אימא שלי – לא טלפונית, אבל גם בהודעות, גם במיקומים והכול.
"בהחלטה של רגע אני מחליט שאנחנו לא נשארים שמה יותר – עולים על האוטו ומנסים בכל דרך אפשרית לצאת משם, גם אם זה אומר ליסוע בשטח למקום שאנחנו לא יודעים. הפחד העיקרי היה שאם אנחנו נוסעים לכיוון רעים, קצת יותר שמאלה, מזרחה, אנחנו נגיע בסוף לעזה, ולא רציתי. השוטר אומר לנו: ‘קחו פה שמאלה בשטח’. אנחנו יורדים שם בשטח ונוסעים לכיוון צאלים וסורוקה, לכיוון מזרח. בדרך, רכבים מלפנינו, אנשים מסמנים לנו: ‘תסתובבו, גם פה יש יריות’. כאוס מוחלט. אתה לא יודע לאן לנסוע. בזמן הזה אני מחליט שאני מרים טלפון למשטרה. אנחנו באוטו, הם לא עונים, הם לא עונים, עד שהצלחתי לתפוס אותם בקו. אני מתחיל להסביר לה שיש פה יריות, ושיקפיצו לפה את כל הכוחות האפשריים, כי המצב קטסטרופלי פה. יורים על אנשים, אין כוחות בשטח, הצבא לא פה, אנחנו בחוסר אונים. היא אומרת לי: ‘אין שום בעיה, אנחנו כבר קרובים לכביש של המסיבה, תעצרו את הרכב, תרדו ממנו, תחפשו מקום מוגן’.
"מצד שמאל שלנו זה ירידה לנחל, יש סוג של ואדי. מצאנו איזשהו מקום שהוא עם קירות מחול מסביבנו ועמדנו. באותו זמן הגיע איזשהו בחור, שהיה מאוד מאוד בסטרס ובלחץ, וראיתי שהוא קצת מאוד נסער, אמרתי לו: ‘בוא, שב איתנו, אנחנו נוציא את עצמנו מפה, תהיה איתנו’. היינו שם, אני בינתיים עם המשטרה על הקו, בזמן הזה היא ביקשה שנשלח לה איכון, שלחתי לה איכון. היא אומרת לי: ‘אתם לא יכולים להישאר שם, תרדו יותר למטה לכיוון הנחל’. בזמן הזה אני מסתכל, אני רואה 2 שיחים כאלה שאפשר להסתתר בהם. נכנסנו לאחד השיחים. הבחור שהיה איתנו נכנס מאוד מאוד ללחץ, שכבנו בשיחים, הוא אומר לי: ‘תקשיבו, אני לא נשאר פה, בואו נצא מפה’. אמרתי לו: ‘אין בעיה, אנחנו יוצאים’.
"עולים לכיוון השביל שהשארנו את הרכב. בזמן הזה התחלנו כבר לשמוע את היריות מאוד מאוד קרובות אלינו. ממש מחזה מצמרר, אתה רואה אנשים עוזבים את הכול, רצים כמו עכברים, יורים עליהם כמו מטווח ברווזים. שחר עוד אומר לי: ‘בוא נעלה לאוטו’. אני אומר לו: ‘עזוב את האוטו, תתחיל לרוץ. פשוט רוץ’. אנחנו מתחילים לרוץ, שחר מאחוריי, הבחור שהיה איתנו בשיחים גם, מצד ימין שלי, והצרורות לא מפסיקים – ירי לכל מקום.
"שחר אומר לי: ‘תעצור רכב, תעצור רכב!’. אני רואה מיניבוס נוסע בשטח ואני צועק לו: ‘עצור! עצור!’. הוא עוצר, פותח את הדלת, בתוך הרכב מלא אנשים, הוא אומר לי: ‘עלו, פשוט תעלו לאוטו’. אנחנו עולים לאוטו,
אני עולה ראשון, אנשים כבר שוכבים על הרצפה, אנשים על הכיסאות יושבים נמוך, מסתתרים. אני יושב ממש מאחורי הנהג, מצד ימין שלי זוג פצועי ירי שהנהג כנראה אסף בדרך, מימין עוד 2 אנשים. ואנחנו עולים לרכב,שחר מלפניי, מתחילות יריות, אנחנו משתטחים והנהג בקור רוח פשוט נוסע.
"אני בינתיים מנסה להבין מה קורה. אני בודק מה עם החבר'ה לידי שהם פצועי ירי. הוא אומר לי שהכול טוב, אני מסתכל, הוא לא מדמם. הבחורה לידו סיפרה לי שחטפה כדור. אני מסתכל גם, אני שואל אותה: ‘את מרגישה איזשהו משהו, מדממת והכול?’ היא אומרת לי: ‘לא’. אני מתקשר למשטרה שוב, הם עונים לי, כי היא ביקשה הבחורה. זה כנראה הרגיע אותה. והיא אומרת לי: ‘פשוט סעו לכיוון סורוקה, תגיד לנהג שייסע לכיוון סורוקה’. אני לא יודע מאיפה הוא ידע מה הדרך, איך הוא ידע לאן ליסוע. פשוט נסע. במשך חצי שעה אנחנו נוסעים ומנסים להבין, אנחנו משתטחים, אני יושב על איזה מישהי, אני מסתובב אליה, אני אומר לה: ‘אני מתנצל, אין לנו מה לעשות’, היא אומרת לי: ‘לא, הכול בסדר’.
"ואנחנו מגיעים לצומת צאלים. מצד שמאל יש תחנת דלק, וברגע שאנחנו עולים לכביש ומגיעים לצומת, מולנו כוחות משטרה, עם נשקים מכוונים עלינו. מחשבה ראשונית, אני רואה בחור שיושב לידי עם חולצה טיפה לבנה. אני אומר לו: ‘תוריד את החולצה ותוציא החוצה ותנופף להם, שידעו שזה אנחנו’. כולם צועקים: ‘אנחנו ישראלים, אנחנו ישראלים’. הם פשוט אומרים לנו: ‘אתם לא יכולים לעבור מפה’. אנחנו אומרים לו: ‘אנחנו חייבים להגיע לסורוקה, יש לנו 2 פצועי ירי’. ‘קחו פה ימינה לכיוון קיבוץ צאלים, יש להם מרפאה, יטפלו בכם’.
"אנחנו מגיעים לשער, כוחות של היישוב, כיתת כוננות וכנראה יחידות של צה"ל היו שמה, נשקים שלופים עלינו, אנחנו מסבירים להם שאנחנו ישראליים. הרבש"ץ של הקיבוץ פוגש אותנו, הוא מסביר לנו שיש פה מרפאה ויקבלו אותנו ויטפלו בנו. אנחנו יורדים מהרכב, אני מתקשר לאימא שלי – השעה הייתה 09:40, משהו כזה. ואתה מתחיל לעכל ולהבין שברחת מהתופת, ומה היו הרגעים שהצילו אותך, וההחלטות הנכונות שלקחת, הביאו אותך היום למקום שאתה בטוח. אנחנו מדברים עם אימא שלי, היא בהתקף חרדה גם, היא בוכה. אחי מדבר איתה, אנחנו מרגיעים אותה ואומרים לה שהכול טוב. בזמן הזה אני מתקשר לאחותי, מרגיע אותה גם, מסביר לה שאנחנו בקיבוץ צאלים, ואנחנו במקום בטוח, מטפלים בנו.
"החבר'ה מהקיבוץ קיבלו אותנו בזרועות פתוחות וחמות, בנונשלנטיות. הם חיים את זה יום יום, התנהגו כרגיל, לא בלחץ, עם חיוך על הפנים. שאלו אותנו אם אנחנו צריכים לאכול משהו, לשתות משהו, אם אנחנו רוצים לישון איפשהו. ‘בוא נעבור רגע מהמרפאה לחדר אוכל, יש שם ממ"ד, תחכו שמה, עוד מעט יגיע האוכל’. הביאו לנו בקבוקי מים, מטענים לטלפון, בדקו שאנחנו הודענו למשפחות שלנו שהכול בסדר. היו איתנו בקשר רציף כל הזמן, לתת לנו את ההרגשת ביטחון – אם זה הרבש"ץ של הקיבוץ, שמספר פעמים נכנס והסביר שאנחנו נמצאים במקום בטוח ויש פה כיתת כוננות וכוחות של צה"ל, וזה רחוק מאיתנו, ובגזרה המערבית הכול שם חם ועדיין נלחמים וזה לקראת סיום. וישבנו שמה שעות, בלי יכולת לדעת מה קורה. מדי פעם אתה שומע בומים, קצת יריות, ממרחק מסוים. לא מבין מה קורה, אף אחד לא מעדכן. נכנסים מדי פעם לאינטרנט לבדוק, לפתוח ערוצי חדשות – כאוס מוחלט, חוסר אונים, אי ודאות. מטפלים באנשים שמאוד בסטרס ומחפשים את יקיריהם. מנסה בכל דרך אפשרית לדאוג למי שאני יכול.
"באיזשהו שלב אומרים לנו שיש ציר בטוח ואפשר לעלות לכיוון צפון, שהמשטרה אבטחה אותו והצבא, וצריך להתארגן על הסעות, לראות איך חוזרים. הרבש"ץ של הקיבוץ מכנס את כולנו באיזשהו חדר שם, ומסביר שזה הזמן להיות מאוחדים, ומי שעולה לכיוון צפון ויש לו רכב ויכול לקחת אנשים לאיזשהו מקום, אז זה הזמן. באמת, כל חברי הקיבוץ עזרו, כל מי שיכל לקח – אנחנו במקרה, היה איזה בחור בקיבוץ שהוא בן קיבוץ, שהוא והבת זוג שלו עלו להורים שלה, והחליט שיש לו מקום והוא לוקח אותנו. נסענו איתו.
"בכביש 6 היה איזה פקק שעמדנו בו איזה שעתיים. סביבות השעה 19:40 ירדנו במחלף ניצני עוז, אימא שלי ואחותה באו ואספו אותנו. ואתה מגיע הביתה ואתה רואה את כמות הטלפונים, וההודעות, והמידע שאתה מקבל, ומנסה להבין מה קרה, ולעכל, וזה פשוט לא נתפס. אני עדיין לא מבין את גודל הנס שהיה לנו – אם זה המיגונית שבחרנו ללכת ממנה, אם זה השער בבארי שהיה סגור, זה החלטות שבחרנו, שקיבלנו, לא לצאת ראשונים, זה הנהג מיניבוס שבא לנו משום מקום, אבל זה היה המלאך השומר שלנו. היה שם איזה רגע ששאלתי את עצמי: ‘יש פה עשרות אנשים, אם לא מאות, שרצים – והוא פשוט בחר ועצר לנו’. כאוס מוחלט, רק רציתי להגיע הביתה, להחזיר את אחי הביתה, להראות לאמא שלי שאנחנו בחיים, והכול בסדר, ושיצאנו משם בנס.
"וזהו. אין לי מה להוסיף יותר. שומעים הכול בחדשות ורואים מה קרה. ואנחנו מנסים לחבר את הפאזל במקומות שהיינו, ומנסים להבין מה קרה אחרי שעזבנו, מה עלה בגורלם של האנשים שהיו, או לזהות פרצופים, או רגעים, את מי ראינו? את מי לא ראינו? מתקשרים אליי הרבה אנשים שמחפשים את יקיריהם לנסות אולי לראות, ראיתי, לדלות קצת מידע, משהו, פיסה כדי שיוכלו להיאחז בה. ולפעמים אני חסר אונים כי אין לי, אין לי מה להגיד, כי אני לא יודע, או שראיתי ועזבתי ואין לי תשובות. זה הסיפור שלנו, זה החוויה הנוראית שעברנו. הרבה מחשבות תוך כדי, הרבה מחשבות קדימה, או מה היה? איך היה? אין לי תשובות לתת יותר מדי על דברים שאני לא הייתי, ואני לא יודע. רק יכול להגיד שבאמת, יצאנו משם בנס. עוד יהיה איזה קבוצה כזאת שיקראו לה, ‘שורדי, או נפגעי, פסטיבל נובה’, מהמסיבה ברעים.
"מאז אני מחובר לטלפון, לערוצי החדשות, לקבוצות שפתחו, לנסות לעזור כמה שאני יכול, בכל מידע שאני יודע. יש לי חברים שקיבלו צו 8 וירדו, חברים מהצבא שהם שוטרים, שהם הגיעו למקום. ובאמת אני מאחל לכולם שרק ישמרו על עצמם, ושנצא מזה חזקים ומחוזקים. זה טירוף מה שהלך שם”.
מראיינת: "מה לגבי טיפול? עזרה נפשית?”
לוי: "כרגע אני לא מרגיש שאני צריך, כי אנחנו כל הזמן מדברים על זה וטפו טפו, אני ישן טוב בלילה, אין לי פלאשבקים, לא עולה לי כלום. לא נחשפנו גם ליותר מדי דברים קשים. בכל מהלך האירוע הזה, אני יכול להגיד רק שאין רגשות – באמת, אתה חסום רגשית מכל דבר. האדרנלין מציף אותך, מחדד את החושים עצמם, אז גם לא הייתי בסטרס כזה או אחר...”
מראיינת: "זה נשמע שהיית מאוד שקול, וכל הכבוד, וכל הזמן על זה".
לוי: "כן. היינו מאוד שקולים. לא הציף אותי בשום רגשות כאלו ואחרים של פחד – כאילו זה הזוי, אבל, אתה אמור לחטוף את זה, אבל לא היה שם…”
מראיינת: "ממש, היית שם, אם זה אפילו להתנצל לבחורה”...
לוי: "כן, כן, כן. הייתי שם ב-100%. לא עניין אותי מה המצב שלי, כי ראיתי שאני נושם, אני חי, אני מפוקס, לא נפצעתי, הכול טוב איתי. דאגתי לשתות מים, לאכול. ובאמת, כל האנשים שהיו שם שהם היו התקפי חרדה, היה חשוב לי לנסות לטפל בהם. כל הזמן רצה לי המחשבה הזאת בראש, הם בטח חושבים שהוא מפה, והם לא מבינים שהוא בא איתנו”.
מראיינת: "כן, הקור רוח”.
לוי: "כן, כי באמת זה היה… אנשים פשוט חסרי אונים, מחפשים את החברים שלהם, לא יודעים. היה שם איזה בחור, אמר לי: ‘תשמע, אני לא מוצא את החבר שלי’. אמרתי לו: ‘ניסית להתקשר אליו?’ הוא אומר לי: ‘כן’. אמרתי לו: ‘תביא לי את הטלפון שלו, אני אנסה גם. מה אתה צריך? איך אני יכול לעזור לך?’ ‘אני צריך מטען לטלפון’ – הבאתי לו מטען לטלפון. זה בחור בן 19, יצא לחופשה מהצבא, כי היה חג, יום שבת. באיזה שלב הוא נעלם לי, הוא שם את הטלפון בטעינה, והטלפון שלו לא מפסיק לצלצל. ואני מחפש אותו, ואני רואה אותו שוב, בממ"ד, ואני אומר לו: ‘היה לך טלפון’. אז הוא אומר לי: ‘זה מהצבא, מתקשרים אליי’. אמרתי לו: ‘למה? מה?’ הוא אומר לי: ‘אני עדיין בשירות סדיר, כנראה רוצים לקרוא לי לבסיס’. אמרתי לו: ‘פאק את הבסיס, אתה פה, אנחנו במלחמה. זה לא משנה, יש לך לאן לחזור?’, הוא אומר לי: ‘אני גר באשקלון, אני גם לא יודע מה קורה שם’. האנשים שהיו שמה וחזרו, חלק מדברים, חלק לא מדברים. אני יכול להבין אותם למה הם לא רוצים לדבר – זה חוויה לא קלה. הרבה אנשים בסטרס, בלחץ, בהתקפי חרדה”.
מראיינת: "כן. זה שאתה באמת, לא היית בהתקף, והיית מפוקס, זה ממש משהו ענק. כל מיני קטנות שאתה אומר – שאמרת להוא במיניבוס להוריד את החולצה. המחשבות האלה, מחשבות הישרדותיות”.
לוי: "הייתי מפוקס על זה. גם אחי היה. היו שם הרבה מחשבות שאתה קולט בדיעבד מה עשית, איך פעלת, וזה מה שהציל אותך. זה גם קשה כל הזמן להגיד ששרדת את זה וניצלת מזה, כי יש אנשים שלצערנו לא חזרו משם, והלוואי ויכולנו לעשות משהו עם זה. אני מתעסק הרבה פעמים בשאלה ‘למה לא אמרת כלום? למה לא עשית כלום? למה לא לקחת?’. אבל באמת, המזל – ואני אומר את זה בזהירות – המזל שלנו זה שהיינו רק שניים, ואני לא יודע איך היינו מתפקדים אם היינו יותר מ-2 אנשים שצריכים להגיע הביתה בבטחה. כי באמת זה יותר קל – זה אתה ועוד מישהו. כי מספיק שזה חבורה של אנשים, זה יותר מדי, זה אחריות יותר מדי גדולה לנסות לשמור על קבוצה כזאת גדולה של אנשים”.
מראיינת: "איזה מזל שהיה לך את אחיך הקטן. צריך..."
לוי: "כן. לא עניין אותי כלום, לא היה אכפת לי אם אני יוצא משם בחיים, לא בחיים – רק היה חשוב לי להחזיר אותו הביתה, כי זה הבן אדם שהכי יקר לי כרגע והוא פה איתי, ואני חייב להראות לאימא שלי שיצאנו משם ושרדנו את זה. אני לא יכול לתת לה לשאת עוד דברים קשים, כי מספיק היא בסטרס, היא לא יודעת, וזה מה שיש.
"חשוב שיידעו שקהילת הטראנס בישראל זה קהילה מאוד מאוד חזקה ומחוברת, והאנשים שמגיעים לשם זה אנשים שאתה רואה פעם אחרי פעם במסיבה, ומכיר אותם משם. ואנחנו לא מכירים לפני ולא יודעים. ומה שהמשטרה עושה, מבחינת כל התנאים שהיא מציבה להם כדי להקים מסיבה כזאת או אחרת, בגלל האירועים עצמם שקרו במסיבות, שזה לא בשליטתם, והם לא אשמים, המפיקים. ודרך אגב, המסיבה הייתה שם כי זה המקום היחידי שהמשטרה מאשרת. לפני שבוע, הבנתי שגם הייתה שם מסיבה כמה ימים לפני. זה מקום מאוד מוכר של מסיבות. יש עוד הפקה שגם עושה במקום שכל הזמן אני ואחי צוחקים עליו, שאנחנו עוד פעם נוסעים לשם, כי זה מה שמשטרת ישראל מאפשרת מבחינת התנאים. נשפך הרבה מאוד כסף על האירועים האלה כדי להבטיח את ביטחונם של המשתתפים באירוע, וצריך לשנות את המדיניות הזאתי, וצריכים להבין שאי אפשר לבצע מסיבות במקומות שהם מאוד מאוד מסוכנים, כמו פה, שהיה קרוב מאוד לעזה. אמנם מקום יפיפה, אבל הרמת סיכון שם היא מאוד מאוד גבוהה, ואי אפשר. יש הרבה שטחים מאוד מסודרים שאפשר להקים בהם מסיבות – פשוט צריך קצת לשחרר את הרסן מאיתנו, מהקהילה של הטראנס, מאנשים שבאים באמת באהבת חינם, לרקוד, ליהנות ובאמת להשתחרר. זה חלק מזה. אני בן 31, מאז שאני זוכר את עצמי, צעיר, אני בא בשביל המוזיקה, ליהנות מהרגעים. אתה מכיר אנשים, אתה באמת מרגיש משוחרר, עם כל הלחץ שיש פה – אם זה לחץ ביטחוני, ואם זה לחץ כלכלי. זה כמה שעות של שקט ונירוונה. באמת, כאילו. זה חשוב”.
מראיינת: "זה חשוב, ואז, אתה אומר, המשטרה מזיזה את כל זה… השטחים היחידים זה ליד עזה. ואז היא גם לוקחת משם את הצבא...”
לוי: "לא נותנת את האופציה ואת האפשרות. פשוט הזוי. גם חשוב שתדעו, אין לי תלונות למשטרה. הם היחידים שתפעלו את האירוע. בגלל ההגבלות האלה היה הרבה כוחות משטרה. האירוע היה מאורגן בצורה הכי טובה, ובאמת, זה הרגיש כמו פסטיבל בחו"ל. ההפקה עשתה הכול כדי להבטיח את ביטחוננו, גם אחרי שהתחיל כל הבלגן המשטרה הייתה שם, הם נתנו את המענה הראשוני. שוטרים שאיבדו את חייהם בקרבות שניהלו שמה. אבל, הם גם היו חסרי אונים, אבל הם נתנו את המענה הראשוני ובאמת ניסו להציל כל בן אדם שהיה שמה, גם אם זה היה במחיר חייהם. אז אין לי טענות לאף אחד, כי אני לא יודע מה קרה ולמה הכוחות של הצבא לא היו. אני רק יודע ששאלתי את עצמי באיזשהו שלב: ‘איפה הצבא?’ זה הגזרה הכי חמה שלנו, יש פה מאות בסיסים. כלום. כלום. לא כוחות של צה"ל, לא טנקים. 2 מטוסים, זה מה שהיה באוויר. איפה אתם? כאילו, למה? אבל זה לא אשמתם, באמת. אנחנו לא יודעים מה היה...”
מראיינת: "זה לא אשמת אף אחד ספציפי".
לוי: "אין פה אשמים. אנחנו עכשיו צריכים להיות מאוחדים ומאוגדים ולחזק את מי שצריך, ולשמור על יקירינו – זה הכי חשוב. בסוף זה מלחמה על הבית – אין לנו מדינה אחרת לחיות בה”.
מראיינת: "ומה הלאה? מה אתה עושה היום? השבוע?”
לוי: "אני בבית. אני פה עם אימא שלי, עם המשפחה שלי, לא הולך לעבוד, כי מאוד קשה לי לספר את הסיפור כל הזמן. אני כבר עייף ומותש מזה. אני רק מחכה לרגע שאני אוכל רגע לשים את הראש, לשמוע מוזיקה, כי גם את זה אני לא יכול היום. באמת, מוזיקה זה הדבר שתמיד נותן לי את הפינה השקטה והחמה, ואני לא מסוגל לשמוע היום כלום. כאילו אם אני שומע טראנס – זה מזכיר לי; אם זה לשמוע היפ-הופ – זה מה ששמענו בדרך למסיבה; אם זה שירים בעברית שהם עצובים, ו אני לא יכול לשמוע אותם. אתמול ישבתי פה עם אוזניות ואני אומר ‘בחייאת רבאק, אני לא יכול לשמוע כלום. אני סתם שם את האוזניות האלה’. אני שם שיר, עובר לחדשות ולראות מה קורה, ואין, הראש לא מפסיק לעבוד. אתה מנסה לבנות פאזל במקום שהיית, להבין מה קרה שם, ולא מצליח לדעת מה התמונה הכוללת עדיין.
מראיינת: "למה זה חשוב?”
לוי: "אני מרגיש כמו איזה הלום קרב שהיה בקרב, ונמחק לו חלק מהסצנה והסרט, ופשוט מנסה להרכיב את זה, גם בשביל אלה שלא מוצאים אותם, מהפרצופים היחידים שאני זוכר, ולדעת מה עלה בגורלם, כדי גם לתת תשובות לאנשים שחיפשו אותם והמשפחות שלהם שהתקשרו ודיברו, ודיברנו, ובאמת, נתתי להם מידע על כל מה שאני יודע. הראש לא מפסיק לעבוד. אני לא יודע אם האסימון עוד נפל, או שהצלחנו להבין או לעכל את זה, אבל טפו טפו, אני באמת, לא עולים לי פלאשבקים, אין איזשהו חרדה או פחד או רצון… מה שאני רוצה כרגע זה להיות בבית, עם המשפחה שלי, לעכל את האירוע, להבין, להרים את עצמי, לאסוף את השברים. גם כשקשה על אנשים שאתה שומע שהיו שם וכבר לא איתנו. פשוט לנסות לחזור לשגרה, שגרה רגילה, ומציאות – מה שנקרא back to reality.”
מראיינת: "מגיעה לך שגרה”.
לוי: "כן. שכל זה ייגמר".
מראיינת: "מגיע לך צל"ש, לדעתי, על כל המסע הזה”.
לוי: "לא, אני לא מחפש...”
מראיינת: "לא מחפש, אבל מגיע”.
לוי: "חשוב לי שכולם באמת יהיו בריאים ובאמת מה שאפשר לעשות. באמת, כל מי שיש לו איזה פיסת מידע כזאת או אחרת על אנשים שראו, שמעו, ליבי יוצא לאנשים שלא מוצאים אותם. באמת, המשפחות שלהם, יצא לי לדבר עם אנשים, ואני חסר אונים, כי אין לי מה להגיד להם ואני לא יודע. אז באמת, כל מי שיש לו מידע כזה או אחר, צילם סרטונים מהאירוע – גם אם הם קשים ואתם לא רוצים להפיץ יותר מדי, תנסו לראות מה אנשים שהיו במסיבה לבשו, איך הם היו, נראו, אם יש חלק מהתיעודים שעשיתם, שהם נמצאים, המשפחות צריכות את המידע הזה, גם אם המידע הוא קשה. זה לפחות משהו. להישאר באוויר זה חוסר אונים מוחלט. מי שלא היה שם לא יבין את החוסר אונים הזה. אתה נמצא בשטח פתוח, יריות מכל כיוון, אין לך איפה להסתתר, אין לך אמצעי הגנה, יורים עליך, זה נשק חי וחם. אתה לא יודע מה יקרה, יש טילים באוויר, יש יריות, אתה לא מבין מה סדר גודל האמל"ח שיש למחבלים. פשוט חוסר אונים אחד מוחלט. כאוס, בלאגן מטורף, אנשים רצים לכל כיוון. צרחות – אם זה בחורות שצורחות, גברים שנעצרים כי הם קופאים במקום. באמת, אנשים שמה… אין לי מה להגיד כאילו”.
מראיינת: "יש תגובה מאוד טבעית, בגלל חוסר האונים, של חוסר תגובה גם. וזה מה שמדהים – שכל הזמן הגבת; להחליט להישאר, להחליט לחכות...”
לוי: "כל הזמן אמרתי לעצמי: ‘זה שאתה תיכנס ללחץ לא ירגיע את אחיך, כי ראיתי שהוא, באיזשהו שלב, גם הוא קצת נלחץ מזה. אני באמת ניסיתי להישאר רגוע כל הזמן, גם אם זה בתחושות פנימיות לפעמים של לחץ. לא נתתי לזה מקום. גם היה חשוב לי שאימא שלי תדע מהכול, באמת – קשר טלפוני, הודעות, מיקומים. גם כדי להרגיע אותה, וגם לתת תחושת ביטחון לאחי, שהכול בסדר.באיזשהו שלב הוא זורק לי כזאת הערה של: ‘אתה מבין שזה יום כיפור 2, מה שקורה פה?’ ואני אומר לו: ‘חד משמעית, איפה הצבא? למה אף אחד לא עושה כלום? בוא רק ניסע מפה. באמת, בוא רק ניסע, ניכנס לאיזה יישוב ונהיה במקום בטוח. מפה נחליט מה עושים, אבל אי אפשר להישאר פה, זה שטח פתוח, זה מטווח מה שקורה פה. חייבים לצאת מפה, צריך לברוח מפה. אין מה להישאר בשטח. לא צריכים להיות גיבורים ולנסות להילחם. פשוט צריך לנוס מפה ולהציל את החיים שלנו בכל דרך אפשרית, ולהבטיח את זה שאנחנו נחזור הביתה בריאים ושלמים’. וזה מה שקרה. לא היו ויכוחים בדרך, כלום. כל דבר שמישהו אמר אחד לשני קיבלנו בהבנה. עשינו סיעור מוחות עם עצמנו, מה עושים? לאן נוסעים? מה קורה? ופשוט האינסטינקטים האלה הם מה שהצילו אותנו. מישהו מלמעלה שם פשוט החליט שזה לא היום שלנו, זה לא הזמן שלנו ללכת מהעולם הזה. ורץ לך הרבה דברים בראש, אם זה זה, אם זה – אחרי שהבנו שיש מחבלים וחוטפים אנשים – מה קורה אם אנחנו נחטפים. סרטים רעים בראש, אתה מריץ לעצמך לפעמים, ומבין שזה לא יקרה כי אתה לא תיתן לזה לקרות. או מה קורה אם נתפסים או מתחילים לירות ואתה נפגע. באמת, אנשים באדרנלין מטורף, גם פצועי ירי, לא מרגישים כלום, פשוט רצים על חייהם, צרחות, ירי מכל כיוון, ואין לך מה לעשות”.
מראיינת: "עכשיו אתה פה, אתה בבית, אתה בטוח. והתוכנית הצליחה – זאת אומרת, מה שדמיינת, מה שנקרא, מציאות...”
לוי: “Mission completed, מה שנקרא".
מראיינת: "Mission completed. הדמיון בורא מציאות, מחשבה בוראת מציאות. והקור רוח שלך הציל אותך, העשייה, והמזל, והנהג, כל האנשים הטובים בדרך. הוא היה באמצע השטח, הנהג הזה?
לוי: באמת, המלאכים האלה שפשוט... בדיעבד מסתבר שהוא איזה סוג של מונית, בחור מרהט, בדואי, שלקח חבר'ה שגרים בבאר שבע למסיבה. כנראה חיכה להם באיזשהו מקום. הוא פשוט בא ואסף אותם. הם היו איזה 4 חבר'ה שם, הם ישבו מקדימה גם, הנחו אותו לאן לנסוע. פגשנו אותם בצאלים, ישבתי, דיברתי איתם, שאלתי אותם: ‘זה המונית שלכם?’, הוא אמר לי: ‘כן’. אמרתי להם: ‘תקשיבו, אתם הצלתם לנו את החיים, שפשוט אמרתם לו שיעלה אנשים... הוא שמר על קור רוח. עוד היה איזה שלב שהוא גיחך, הוא אמר שם שכאילו ‘הפכתם את הרכב שלי לרכב 4 על 4’. באירוע עצמו, טיפה של צחוק או הומור כלשהו כדי להפיג את המתח. כל מי שהיה שמה, אני לא זוכר את הפרצופים יותר מדי של האנשים עצמם, כי באמת היה כאוס מוחלט. אני לא יודע מה קרה עם הפצועים אחרי שהגענו למרפאה, כי אמרו לנו מהמרפאה – כמה מטרים משם, כן? - ‘פשוט גשו לחדר אוכל’. חשוב שיידעו שאנשי הדרום יום יום חיים את המציאות הזאתי, וזה מציאות לא קלה, ומתנהגים בנונשלנטיות, מתהלכים בקיבוץ כאילו זה החיים עצמם. מי שלא מגיע משם, ובסטרס מוחלט, מבין שזה מצב לא תקין. קיבלו אותנו בחיבוק גדול וחיוך ובאמת יצאו מגדרם. אם זה לבוא ולהגיד לנו: ‘בואו, תהיו במקום קצת יותר מוגן. אתם רוצים מקלחת? אתם רוצים לשים את הראש, משהו? קחו טלפון, אוכל, מים, הכול, מה שאתם צריכים’. דאגו לנו לבגדים, לאוכל, אם זה אנשים שהסתובבו והלכו והכינו בבית אוכל ופשוט הביאו – לא היה חסר לנו כלום. הם פתחו את המכולת שהייתה שם ליד, קנו מכספם, לא ביקשו תמורה לכלום. אני מספר לך את זה ואני עם צמרמורות. כי זה לא מצב רגיל. פשוט דאגו לנו, כאילו אנחנו ילדים שלהם. היו שמה בסביבות ה-100 ומשהו איש. ספציפית במקום שאנחנו היינו לא היו כל כך הרבה אנשים, כי חלק שכבר הגיעו, משפחות כאלו ואחרות קלטו אותם וניסו קצת להוריד להם את מפלס הפאניקה והכול”.
מראיינת: "התחילו להכניס אותם לבתים?”
לוי: "כן. אני מכל אירוע רע שקורה, חושב לפעמים על הטוב. אני יכול להגיד, שיצא לי להכיר ולפגוש אנשים מדהימים, באמת, אם זה חבר'ה מהאירוע, חבר'ה מהקיבוץ. זה עצוב, אבל המפגש הזה והחיבור הזה שנוצר הוא...”
מראיינת: "זה משהו טוב".
לוי: "כן".
צילום: חן לאופולד
ראיון: חן לאופולד
עריכה: תמר גן-צבי
