מתוך השבר הנורא נחיה מחדש

כבר עבר חודש מאז אותו היום. חודש מאז אותו הרגע שבו פתחתי את הדלת, והמילים שנאמרו לי הפכו את העולם שלנו.

אני זוכרת שעמדתי מול שני קציני העיר ונתתי למילים לחלחל לתוכי. אני זוכרת שלא היה שם בכי. הבכי יגיע אחר כך בכמויות. רק הבנה עמוקה וכואבת כל כך, שמהרגע הזה מתחיל הסרט שלנו. סרט שאף משפחה לא רוצה להיות הגיבורה בו. ועכשיו? אני על אוטומט... למי מודיעים? איך מספרים? מתי להעיר את הילדים? ואיך ממשיכים מכאן?

אלי היה אהוב ליבי, אהבה כנה ואמיתית. אלי היה זה שהרים אותי מתהומות שחורות כשארז, בן הזוג שלי לפני 20 שנה, שהיה גם הוא לוחם בשייטת 13, נהרג. אלי היה איש משפחה למופת, גם כשפיזית הוא לא נכח בבית יום־יום במהלך השבוע. אלי היה אבא מהחלומות לארבעה ילדים מדהימים - מיקה, אוריה, רזי ותמרי.

אלי היה מפקד ולוחם גדול בכל רמ"ח איבריו. אלי השתחרר מהצבא בדיוק חודש לפני שהחיים התהפכו עלינו. וכשאלי יצא מהבית באותה השבת השחורה, הנחתי שזו שוב עוד יציאה, כמו אחת מני רבות במהלך שנות שירותו - 23 שנים, אם נדייק. וחודש משוחרר טרי.

במשך 23 שנה הבית שלנו חי צבא, כך שהשבת ההיא היתה מבחינתי עוד שבת שגרתית, עוד הקפצה שבה הוא יוצא וחוזר - עד שהבנו את גודל הזוועה של השבת הזו, 7 באוקטובר 2023. השבת שבה חגגנו את יום הנישואים ה־16 שלנו, היתה גם השבת שבה איבדתי את אלי אהובי.

שבת שבה אני מתחילה את המסע שלי, מסע שצעדתי בו לפני 20 שנה. אני יודעת ומכירה כל אבן במסע הזה, כל שביל, כל קוץ וכל פרח. כן, אני זוכרת שיש פרחים במסע הזה, והם יפים. אני מזכירה לעצמי את זה בכל יום, כשהנשימה כבדה עלי, כשהאוויר לא נכנס.

יש לנו ילדים, הם חזקים והם מדהימים, והם יראו לי את הדרך. הם הרי עשויים מאותו החומר שאלי היה עשוי ממנו... הם יצמחו, אני יודעת את זה. בדיוק כמו שאני יודעת שהשמש זורחת בבוקר. הם יגדלו מתוך השבר הנורא הזה, ואיתם גם אני. אני והם, הם ואני. נלך בדרך הזו ביחד.

אני יודעת שהמסע שלי הפעם יהיה שונה. ארוך וכואב וקשה, אבל אחר. כי הם מזכירים לי שיש חיים. זה מגיע בפיסות קטנות - בלחי החמה והמתוקה שלהם, בקופסאות האוכל שאני מכינה בבוקר, בחיבוק החזק שאנחנו מתחבקים רגע לפני שאני שולחת אותם לדרכם לעוד יום חדש, בהסעות לחוגים, בהכנת שיעורים, בסיפור לפני השינה, בריבים ביניהם, בצחוק המתגלגל שלנו כשאחד מהם מספר סיפור מצחיק שקרה לו היום.

עברתי את המסע הזה פעם אחת. אני מבינה היום יותר מתמיד שיש דברים שהם לא בשליטתי. מה שכן בשליטתי זה היכולת לבחור איך אצעד במסע הזה, איך אטפס על ההר העצום הזה שעומד מולי.

ביום שבו אלי שלי הציע לי נישואים, הוא לקח אותי לקראת הזריחה, בעיניים מכוסות בבד, וביקש ממני לטפס איתו על הר. בעיניים עצומות, כשאני אוחזת בידו, טיפסנו על ההר - ושם חיכו לי זריחה וטבעת. אני זוכרת את ההר הזה כאילו זה היה אתמול, ממש כאילו הוא הכין אותי חיים שלמים בשביל הרגע הזה עכשיו.

אז הוא החזיק לי את היד, והיא היתה חמה ובטוחה וחזקה. היום מחזיקים לי אותה אנשים טובים אחרים. ואני אבחר בחיים, אני יודעת שאין אופציה אחרת. את התסריט של הסרט שלנו לא בחרנו, אבל את ההמשך שלו נבחר. אני מזכירה לעצמי את זה בכל בוקר, ובכל לילה לפני שהעיניים נעצמות. אני הרי מכירה את השכול, אני מבינה בו. אני יודעת שיש חיים אחרי, גם כשנראה שלא.

אנחנו נאסוף את כל פיסות החיים שלנו, את כל הזיכרונות. לצד הכאב הגדול והעצב, אנחנו נבנה לנו חיים מחדש - יום־יום, צעד־צעד, שעה־שעה. והחיים. הם יהיו טובים, אני יודעת. תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

הכותבת היא אלמנתו של סא"ל אלי גינסברג, מפקד יחידת הלוט"ר שנהרג בקרב בבארי ב־7 באוקטובר