ז’קלין גליקסמן (81), עין השלושה: “כשאני אומרת שהוא נכנס לממ"ד – אף אחד לא מאמין"

במשך 45 שנה גרה ז’קלין גליקסמן בקיבוץ עין השלושה. בשבת השחורה היא עצרה באמצע הכנת הטוסט והקפה כשהבינה שביתה מוקף מחבלים. היא נכנסה לממ"ד – אבל המחבלים הצליחו לחדור גם אליו. למזלה הרב, היא הצליחה להימלט בחיים לפני שביתה נשרף כליל. הנה עדותה המלאה במסגרת פרויקט "עדות 710”

ז'קלין גליקסמן מקיבוץ עין השלושה. צילום: פרויקט "עדות 710"

ז’קלין גליקסמן יושבת ברמת גן, בבית אחותה, ומספרת לצמד מראיינים מפרויקט "עדות 710”, שמטרתו לאסוף את את סיפוריהם של ניצולי האירועים הטראומטיים, איך הצליחה להימלט מביתה בקיבוץ עין השלושה לאחר שחדרו אליו מחבלים וניסו לשרוף אותו כשהיא בתוכו. הנה תמליל עדותה, שאת הגרסה המקוצרת שלה תוכלו לראות בסרטון המשולב:

"קוראים לי ז'קלין גליקסמן, ואני גרה בקיבוץ עין השלושה כבר 45 שנה. יש לי 3 ילדים, 6 נכדים ו-2 נינות.

"זה היה ביום שבת בבוקר. ב-06:00 בבוקר הייתה אזעקה, וקמתי מהמיטה ונכנסתי לממ"ד, ולקחתי את הטלפון שלי ואת הטאבלט וישבתי וחיכיתי, ובדיוק הבן שלי מארצות הברית התקשר, ואני אומרת לו: ‘גבי, אני שומעת בחוץ אללה הוא אכבר’. הוא אומר: ‘אמא, תכבי את כל האורות ותשתיקי את הטלפון ותהיי בשקט’. אמרתי ‘בסדר’.

"ואז, באמת, ככה עשיתי ופתאום אני שומעת רעשים, אז חשבתי שזה הצבא – אולי החיילים באו להושיע. רעשים, ושוברים, ופה, ושם, והדלת של הממ"ד נפתחת, ואני יושבת במיטה, ועומד מולי מחבל חמוש ועושה לי ככה (‘תשתקי’). ואז הוא מראה לי כאילו, אם יש לי נשק. עשיתי… לא דיברתי. עשיתי בצורה כזאת (הרמת ידיים), ואז הוא עוד פעם, הוא מנשק, לקח את הטאבלט ואת הטלפון ויצא”.

מראיינת: "מה היה ברגעים האלה – הוא פשוט…?”

גליקסמן: "כן, נכנס. הוא מילמל כמה מילים בערבית שלא הבנתי, וזהו – לקח את מה שהוא רצה ויצא. סגר את הדלת ו... בסדר. אחרי כמה דקות אני שומעת רעשים מהחלון, ואז 3 מחבלים היו שם, לא חמושים, הם לא היו חמושים, הם רק רצו Fluss”.

מראיינת: כסף".

גליקסמן: "עוד פעם עשיתי... כן, כסף. עוד פעם עשיתי דבר כזה (הרמת ידיים), ועשו לי כזה, את יודעת, (נפנוף) כאילו, נו, לכי – והלכו. ואז אני מתפללת, ואלוהים, תגיד לי מה לעשות, מה אני צריכה לעשות עכשיו? תוך כדי שאני מתפללת אני שומעת שמפזרים חול, מין חול, משהו, גרגירים, בדלת של הממ"ד. ואז חשבתי, זה עלול להיות מסוכן. הבנתי, הרמתי רגל על השידה, על אדן החלון – וקפצתי, והתחלתי לרוץ.

"ותוך כדי ריצה אני רואה דלתות פתוחות ובית אחד שעלה בלהבות, ונודע לי שהייתה שם חברה בפנים. המשכתי לרוץ כמו מטורפת, וכולי רועדת, אבל רצתי איזה קילומטר, קילומטר וחצי. רצתי.

"ובדרך, כשהגעתי למזכירות, אני ראיתי את הטנדר של הרבש"צ שלנו, של הקיבוץ, והוא מוטל על הארץ, ללא רוח חיים, ולא היה לי מה לעשות, אז המשכתי לרוץ, ובדרך מצאתי טלפון. הרמתי, אמרתי, אני אתקשר למישהו. הרמתי והמשכתי לרוץ, ודופקת בדלתות, ‘יש מישהו? יש מישהו בבית?’ אף אחד לא ענה, עד שהגעתי לאיזה בית, אני אפילו לא יודעת של מי זה היה, והאישה קוראים לה קול, היא ראתה, והיא קוראת לבעלה: ‘מרסלו, יש מישהי פה’, כי היא לא מכירה אותי. היא חדשה. ‘יש מישהי פה’. והוא בא, והסתכל, ואומר: ‘כן, זאת ז'קלין. בואי, בואי, בואי, בואי!’

"ואז הכניסו אותי, וזהו, וראו כולי רועדת, והיא אומרת: ‘רוצה מים?’ הוא אומר לה: ‘כן, תתני לה מים!’ וזהו, את יודעת, הם ממש הצילו אותי. קוראים להם מרסלו וקולי כהן. הם הצילו אותי”.

מראיינת: "מה היה אצלהם בבית? כמה זמן היית שם"?

גליקסמן: "הייתי שם לילה אחד, לילה שלם, כל היום, ובלילה גם ישנתי שם, ולמחרת התחילו לתארגן כדי לצאת, כי חיכינו לאישור של הצבא כדי לצאת, כי מיד חשבו לפנות אותנו. אי אפשר היה להיות שם. והרגו 4 חברים מהקיבוץ.

"וזהו. עד שלא קיבלנו את האישור… בערב קיבלנו את האישור, ב-19:00 בערב, ואז, לא נסענו באוטובוס או ברכבים – ברכב צבאי, ב... לא יודעת איך קוראים לזה, קומנדקאר? לא יודעת, כזה, ענק. ישבנו, וחיילים מכל צד. ממוגן, כן עד למשמר הנגב, ושם התפצלנו - כי יש לנו גם קבוצה של ש"ש, בחורים לפני צבא. ולקחתי מהם כפכפים, כי הייתי יחפה. וקולי, הבחורה שאצלה הייתי, היא נתנה לי 2 זוגות מכנסיים ו-2 חולצות של אמא שלה, שהייתה בחופש. היא השאירה אותם אצלה בבית, ואז, הנה, טוב שרזיתי, אז זה התאים לי. ואבא אחד של אחד מהילדים בא להיות איתם ולהחזיר אותם הביתה. אז שאלתי לאן, לאיזה כיוון הם נוסעים, כי לא רציתי להתפנות עם כולם לאילת. רציתי להיות עם המשפחה. שאלתי אותו אם הוא מוכן לקחת. הוא: ‘כן, ברור’ – ונסעתי איתם ממשמר הנגב, הוא הביא אותי עד המדרגות”.

מראיינת: "איפה אנחנו עכשיו?”

גליקסמן: "אז אנחנו אצל אחותי, ברמת גן. קוראים לה רוזט, ולבעלה אלכס, והם מקסימים, וזה... אי אפשר לתאר. וקנו לי טלפון חדש, כי הייתי ערומה, אני בלי דרכון, בלי תעודת זהות, בלי כלום”.

מראיינת: "בעצם נסת על נפשך, והכל מאחור נשאר"?

גליקסמן: "הכל מאחור, ולא הסתכלתי, הלכתי קדימה, כל הזמן רצתי”...

מראיינת: "והבית באמת, הם באמת שרפו את הבית"?

גליקסמן: "מה זה הרסו את הבית, ולא רצו לתת לי ללכת לראות. אבל לפני שבאו אליי, אחד מהכיתת כוננות, הלך לראות מה קורה בבית. הוא חיפש אותי, כי הוא חשב שאני שם. לקח צינור מים וריסס הכל כדי שיוכל להיכנס. הוא עוד קורא לי, הוא אומר: ‘קראתי לך ואף אחד לא ענה’, אז הוא יצא, אבל הוא לא ידע שהייתי אצל מרסלו ואצל המשפחה”.

מראיינת: "מתי זה היה, מתי הצלחת לעמוד מול מישהו מהכיתת כוננות, ובעצם באיזה שלב זה קרה”?

גליקסמן: "למחרת”.

מראיינת: "יום למחרת, לפני שפינו אתכם”.

גליקסמן: "כן. גם מרסלו עצמו, הוא בכיתת כוננות, ובגלל זה מצאתי את הטלפון שלו, כי הוא יצא גם כן לראות מה קורה, ואז הוא ראה את המחבלים, והוא חזר הביתה. מה, הוא לא יעמוד מול כמה מחבלים שם. ואז הטלפון שלו נפל, ואני הרמתי אותו, ולקחתי, אמרתי לו: ‘מצאתי טלפון’, הוא אומר: ‘זה שלי’. נו, יופי. אני אומרת לך, אני צוחקת עכשיו, אבל היה קשה, היה קשה, קשה מאוד.

"זהו. הנכד שלי סיפר לחברים שלו, כן, אמרתי לכם, לא? ‘סבתא שלך נינג'ה’. וכל הבנות, החברות של הקיבוץ,כשמתקשרים אליי: ‘ז'קלין, את גיבורה שלי’”.

מראיינת: "באמת גיבורה”.

גליקסמן: "ממש”.

מראיינת: "מהרגע הזה שהחלטת לקחת את עצמך ולצאת מהחלון של הממ"ד – מה קרה ברגעים האלה? איך הבנת שאת…”?

גליקסמן: איך? איך? לא יודעת, ממש. לא יודעת, אני אומרת לך, אני ביקשתי: ‘אלוהים, תגיד לי מה לעשות’. וכנראה שזה מה ש… וכששמעתי שהם מפזרים משהו בחוץ, אז אמרתי: ‘קורה משהו יותר… נורא ואיום’. אז קפצתי. לא חשבתי שאני אפגוש מחבלים בחוץ. לא תיארתי לעצמי”.

מראיינת: "יש לך מושג איך זה קרה שהם לא הגיעו לשאר – זאת אומרת, הם היו בחלק מהקיבוץ, את יודעת מה קרה מהבחינה הזאת? לבית שברחת אליו הם לא הגיעו".

גליקסמן: "לא, לא, הם הסתובבו גם, הם לא הגיעו לבית, אבל הם הסתובבו, ובמחסן של הבית, בחוץ, הם מצאו איזו קופה שם, עם כסף, לקחו, שברו אותה, ולקחו את כל הכסף. אבל היה שם, מעניין, שטר של 100 שקל ישנים, היא אומרת: ‘זה למזל’, שיהיה לה, שיבואו הרבה קליינטיות לסדר ציפורניים”.

מראיינת: "ואת זה הם לא לקחו”?

גליקסמן: "הם לא לקחו. השאירו את הקופה שבורה עם השטר בפנים".

מראיינת: "את זוכרת מה עשית בערב שלפני? או לפני שהכל התחיל”?

גליקסמן: כן, אז זהו. התעוררתי, צחצחתי שיניים, שטפתי פנים ונכנסתי למטבח להכין קפה וטוסט. ואז אני מכניסה את הטוסט, ואני סוגרת, ואני שומעת ‘אללה הוא אכבר’! הוצאתי את התקע מהשקע ורצתי לממ"ד. אמרתי ‘שם ממ"ד’. זהו. מצד אחד זה כן עזר, מצד שני, לא יודעת, אני לא יודעת. זה פשוט לא...”

מראיינת: "העיקר שאת פה איתנו”.

גליקסמן: אני לא מאמינה. אני אומרת, אני יושבת פה ואני לא מאמינה שאני יושבת פה. לא יכול להיות. פשוט לא יכול להיות”.

מראיינת: "שילוב של שמירה מלמעלה ואומץ, וממש לוחמנות שלך".

גליקסמן: ממש. ממש. כן. כן. לא יודעת, לא יודעת. אני כבר... אין לי כבר מילים לתאר, את יודעת? וכל פעם שאני מספרת, אני רועדת. הבוקר הלכנו למשטרה להגיש תלונה, כי הכל נשרף ואין לי ניירת, אין לי כלום. אז בסוף השוטרת אומרת לי: ‘אני יכולה לחבק אותך?’ אמרתי לה: ‘כן, בדיוק זה מה שרציתי לעשות’. התחבקנו. ואחר כך היא הורידה את המשקפיים, ראינו אותה הולכת, מורידה את המשקפיים ומנגבת (את העיניים).

מראיין: "כמה שנים את בעין השלושה”?

גליקסמן: “45 שנה. כן”.

מראיין: "את עלית מ...”?

גליקסמן: "מרמת גן. אה, אני מרוקאית.

מראיין: אה, עלית ממרוקו, או ש...”

גליקסמן: "עליתי ממרוקו לצרפת, לפריז, ומפריז, ב-62 עליתי לארץ. וגרתי, גרנו ברמת גן, והילדים שלי נולדו ברמת גן – 3 ילדים. ואז רצינו חיים שקטים, חיים... ואז נרשמנו והלכנו לקיבוץ... ועולם אכזר”.

מראיין: "מה התוכניות לעתיד”?

גליקסמן: "לא יודעת”.

מראיין: "תרצי לחזור לשם”?

גליקסמן: אהה, אני כן רוצה לחזור, אבל בהתחלה אמרתי לא לאותו בית, כאילו, כי זה, אני ממש גרה ליד הגדר – זאת אומרת, הגדר, השער הראשי, הוא מאחור. אני גרה בית... לא רחוק משם. לא יודעת, נראה, אני אמרתי, שאלתי את אחותי, אמרתי לה: ‘מה אני אעשה? מה אני עושה עכשיו? מה, אני אתחיל להסתובב’? אז הבן שלי באנגליה אמר לי: ‘אימא, הבית פתוח’. אבל אין לי דרכון, אין לי תעודת זהות, אין לי כלום. כלום. כל מה שאני לובשת זה תרומות. עד כדי כך שהיום באה קליינטית לאחותי – היא קוסמטיקאית – ואחותי סיפרה לה, ואז היא יצאה ונותנת לי 200 שקל. ‘תקני לך תחתונים וגופ... וחזיות’. כל כך ריגש אותי, וגם חברים שולחים לי חבילות... מדנה, מכל מה שאפשר. חברה של אחותי, שגרה פה גם כן, הורידה כמה בגדים לראות מה מתאים, מה לא מתאים, והבת שלי גם, ואחותי גם – כולם. והיום הבת דודה שלי גם כן התקשרה אליי ושאלה אותי אם אני רוצה בגדים מיד שנייה. אמרתי ‘כן’, אבל היא אומרת לי: ‘יד שנייה, אבל הם חדשים, כאילו, הם לא…’ טוב, בסדר. נראה, מה שמתאים אני אקח, מה שלא אז אני אמסור הלאה”.

מראיינת: "כלומר, את עכשיו צריכה להתחיל הכל מהתחלה".

גליקסמן: מההתחלה. הכל מהתחלה. 2 מקררים הלכו, מיקרוגל, טוסטר אובן – 2 טוסטרים, כי אחד חדש היה בארון, שעוד לא, אמרתי ‘אם ההוא יישרף אז אני אוכל לקחת’, אבל גם הוא נשרף עכשיו, הכל נשרף. מיטה שלי, מיטה יפהפייה, וארון, ושידות בחדר ובסלון. חדר אוכל שאבא שלי עשה במו ידיו – הוא היה נגר. כן. הכל, הכל, הכל, הכל. לא נשאר כלום. כשחזרתי לראות למחרת – לא, יומיים אחרי – לא, למחרת, כן, אחרי הצהריים, אמרו לי: ‘לא כדאי לך ללכת. לא כדאי לך ללכת’. אמרתי: ‘אני כן רוצה’. ואז באנו מקדימה, וחשבתי שהדלת, כי יש לי דלת פלדה, כי אני גרה בקצה, אז יש דלת פלדה. חשבתי שהדלת נפלה – לא, זה התקרה של המרפסת בחוץ. התקרה נפלה. אה, המחסן! אה, מכונת כביסה! המחסן, מכונת כביסה ומייבש. כלום לא נשאר שם, כלום אבל. די, לא יכולה”.

"הוווו. וכל פעם אני חושבת על משהו – אוי ואבוי, וזה וזה, והתמונות של הנכדים – היה לי קיר מלא תמונות של כל הנכדים. ומזנון פה, ומזנון שם, כי היה לי בית גדול. וכמובן, אה, 2 כורסאות עור, ו-2 כורסאות יחידי, יחידות כאלה. יחידים, יחידות – אני כבר מבולבלת לגמרי”.

מראיינת: "כלום לא נשאר”?

גליקסמן: "כלום. הכל היה שחור, הכל היה, וזכוכיות… אמרו לי לא ללכת, אבל, בכל זאת”...

מראיינת: "היית צריכה לראות במו עינייך”?

גליקסמן: "כן. כן. כן, רציתי. כי הם... איך הוא נכנס? הוא שבר את הבמבוק, כי יש לי חצר במבוק, ואת החלון, את הרשת, ואת החלון הוא שבר, והוציא את כל המגירות של השידות, ושבר, ולא יודעת מה, ואז הוא ניגש לממ"ד”.

מראיינת: "בעצם, את חווה דקות ארוכות שאת יודעת שהם בתוך הבית שלך, מסתובבים, את שומעת אותם בפנים"...

גליקסמן: כן. אני שומעת רעשים, לא יודעת כמה – אולי רק אחד. אני לא, הוא שבר, ואת יודעת, בלי, חשבון. אה, וטלוויזיה – בית. בית מלא, בית שלם”.

מראיינת: "בזמן הזה ידעת מה קורה בשאר היישובים? או שזה, הכל היה… לא ידעת כלום”...

גליקסמן: "לא. לא, כי, לא, כי הוא לקח לי את הטלפון ואת הטאבלט. שום דבר. לא ידעתי, שום דבר, לא ידעתי, כלום לא שמעתי – וכשרצתי לא הייתה נפש חיה בחוץ, אף אחד לא היה.

מראיין: באיזו שעה זה היה”?

גליקסמן: "זה היה ב-10:00, בסביבות 10:00 בבוקר, משהו כזה.

מראיין: "זאת אומרת, היית 3 שעות בממ"ד”.

גליקסמן: "כן. כן”.

מראיין: "יש לך הערכה למה הוא לא ירה”?

גליקסמן: "כן – הוא ראה אישה זקנה,
19:34
כנראה שזה הזכיר לו את הסבתא שלו, כנראה. אבל"...

מראיינת: "הרגשת את זה”?

גליקסמן: "הרגשתי את זה, אבל אחר כך ששמעתי שמפזרים חומר בחוץ, אז אמרתי: ‘טוב, בסדר. הוא לא רצה להרוג אותי ישר, אבל...’ וזה היה לי (מציגה את השרשרת שעל צווארה). אלה הנכדים שלי. זה היה לי והם לא ראו את זה. מזל, איזה מזל שלא ראו. וזהו, זה מה שנשאר הטבעת נישואים והשרשרת הזאת – והיו לי דברים, כי הילדים כל הזמן מביאים לי מתנות, בלי סוף. הנה, עכשיו הבת שלי גם כן הביאה לי מתנות”.

"את יודעת, אני עוד פה ומספרת מה שקרה, אבל מסכנים אלה שהלכו. ובניר עוז, הייתה שם משפחה, הנכדה של חברה מהקיבוץ, עם בעלה ו-3 הילדים. אינם. זהו. כל המשפחה נמחקה. אני לא יודעת, לא יודעת. זה... לא יודעת”.

מראיינת: "מתי שמעת על זה”?

גליקסמן: "כשהגעתי לפה. גם על מי שנהרג בקיבוץ לא ידעתי, רק עם הטלפונים התחילו להתקשר מתי… מזל שנזכרתי במספר, רק מספר אחד היה לי בראש – המספר טלפון של הבת שלי. ואז התקשרתי אליה ואמרתי לה: ‘עינת, תתקשרי לאחים שלך קודם כל, ולכל האחיות שלי…”

מראיינת: "מתי הצלחת ליצור איתה הקשר”?

גליקסמן: "כשהייתי עוד אצל הזוג. ביקשתי מהם שהם יתקשרו”.

מראיינת: "בשלב הזה, לפני, המשפחה ידעה מה איתך, או שהם היו בעלטה מוחלטת”?

גליקסמן: "לא, לא, לא, כי הם השתגעו, כי הם שלחו כל הזמן וואטסאפ, והוואטסאפ האחרון שעם אחותי, אני אומרת לה: ‘אני שומעת אללה הוא אכבר’, והם: ‘מה???’ בוואטסאפ, כן? לא דיברנו. וזהו, וכולם – בני דודים, וכולם שולחים הודעות, ואני לא עונה, ואני לא עונה, והם לא יודעים למי לפנות. הם מתקשרים לכל המשפחה, למי ש... לא, ואז מה? אני ממש הגיבורה של כולם. היום, זה"...

מראיינת: "גם שלי”.

גליקסמן: פפף, כן. ‮‭C'est terrible‬ (זה נורא), איך שאומרים בצרפתית.‬ Vraiment terrible (ממש נורא). וזהו”.

מראיינת: "איך את מרגישה היום – לא עבר מספיק זמן מהמקרה וממה שקורה, והכל עדיין קורה… את מרגישה… יש לך עם מי לדבר? את צריכה משהו? את נתמכת?

גליקסמן: וזהו, ואנחנו… כן, אני אמרתי לך. אני מדברת. אני היום במשטרה דיברתי, הלכתי להגיש תלונה, כי נשארתי בלי כלום, צריך גם כן להגיש... תביעה. לא תלונה – תביעה, בעצם. כל חנות שאני נכנסת… אה, ביום שישי הלכתי לעשות משקפיים, כי גם משקפיים אין לי – משקפי ראייה, ומשקפיים לרחוק. אז הבן שלי מארצות הברית, יש לו חבר שם, שהבת דודה שלו היא אופטומטריסט. אז הוא נתן לי את הכתובת: ‘אמא, תלכי אליה’, והיא ברמת גן, בביאליק, רמת גן. אז הלכתי, וזה, והיא עשתה לי את הבדיקה, והתאימה לי את המשקפיים. היא אומרת: ‘את צריכה צבעים, זה יפה לפנים’. חמודה. ואז אני שואלת אותה: ‘מתי זה יהיה מוכן’? היא אומרת: ‘אולי יום ראשון או יום שני, אני אתקשר’. אמרתי: ‘טוב, בסדר. וכמה זה עולה’? והיא עושה לי ככה (יש על הלב). מה היה לי לעשות? רק לחבק אותה. ממש”.

מראיינת: "אין ספק שההתגייסות של אנשים היא"...

גליקסמן: "הו, אדירה! ואז אני, אתמול הבן שלי מתקשר, אני אומרת לו: ‘גבי, זה אתה שילמת’? הוא אומר: ‘לא, אמא, בחיי, באמת שלא אני שילמתי, זאת ויקי’. היא סיפרה לנו שהיא הכינה איזה 100 זוגות משקפיים לחיילים. פפף”.

מראיינת: "מים? רוצה משהו לשתות”?

גליקסמן: "כן, הבקבוק שלי. הבקבוק הקטן, הכחול. כן, כן”.

מראיין: "טוב, תודה”.

גליקסמן: "תודה לכם”.

מראיינת: "יש לך משהו להוסיף? משהו שתרצי”...

גליקסמן: "לא, זהו. אני כבר... את יודעת? אני מספרת את זה כל כך הרבה פעמים, שאני כבר… הראש שלי מתפוצץ. לא”.

מראיינת: "הסיפור שלך מעורר גאווה, ותקווה, והמון המון באמת השראה"

זקלין גליקסמן: "האא. לא יודעת".

מראיינת: "ממש נקודת אור בתוך כל ה”...

גליקסמן: "כן, הכאוס הזה. כן. ממש. בואי מאמי, בואי, את רוצה חיבוק.

מראיינת: "כל הכבוד לך. את הגאווה של כל המשפחה וכל הקיבוץ. אני אוהבת אותך”.

גליקסמן: "גם אני. אני פה”.

מראיינת: "כן, את פה, תודה לאל. תודה ששיתפת אותנו, תודה שאת אמיצה מספיק גם לעבור את הדבר הזה וגם לספר על ה… ממש. זה חשוב, וזה מדהים, ואני ממש מקווה שזה עושה לך"...

גליקסמן: כן, כי כשאני מספרת את זה"…

מראיינת: "זה משחרר החוצה”.

גליקסמן: "’מה? מה?’ כאילו, הם שמעו שיש מחבלים, אבל כשאני אומרת להם: ‘לא, הוא נכנס לממ"ד, הייתי בממ"ד’. ‘מה?’ הם נדהמים, הם... משהו. אף אחד לא מאמין”.

מראיינת: "זה בלתי נתפס”.

גליקסמן: "ממש”.

מראיינת: "בלתי נתפס”.

גליקסמן: "נכון”.

מראיינת: "תודה ז'קלין”.

גליקסמן: "תודה לך. תודה”.

 

צילום: נטע דקל
מראיינת: ליאת שליט
עריכת וידאו: ליאת שליט

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר