מבצע "ביקור בית": החיים החדשים שלי בעקבות המלחמה

מבצע "ביקור בית" התנהל אצלנו כמו מבצע צבאי. מועצת מטולה הודיעה לנו שתאפשר לחזור הביתה לקחת דברים, זה יקרה בשעות הלילה ולכל אחד יוקצו 20 דקות. נקבעה שעת כניסה, הכל תואם עם הצבא, אפילו הועברו מסרים שאזרחים נכנסים לצד השני. קבוצות וואטסאפ הוקמו לכל שכונה ונקבעו חלונות לכל אחד. התלבטתי מה שווה סיכון חיים. אבל הרצון לקחת ציוד שגרה שיתן שקט למשפחה ניצח.

נסעתי למטולה בשעה שיועדה לי, ככל שעליתי צפונה הכבישים התרוקנו והדריכות עלתה. בשער היישוב תידרכו אותנו, מה הדרך הכי פחות חשופה ללבנון. לנסוע ללא אורות ברכב, לא להדליק אורות בבית עד שלא מגיפים תריסים. לא לצלם, לעבוד זריז. להיות מסודרים עם רשימות. המושבה היתה שרויה בעלטה. אני נכנס עם הרכב, סוקולובסקי בשער מסתכל עלי, "תיזהר אצלך עוד יותר", הוא מספיק להגיד.

נסעתי הביתה במהירות. אני מגיע לחלק החשוף. מאתיים מטר נסיעה שבסופם הגבול. בכניסה לבית, שקי חול שנבנו כעמדות. החצר מוצב צבאי. הבית שלנו נמצא 80 מטר מגדר הגבול בית ראשון ללבנון, נוף לאל-חיאם ומרג' עיון. שני כיווני אוויר לחיזבאללה. עם הפנס של הטלפון אני לוקח מזוודה גדולה, מה שייכנס יילקח. חיים שלמים במזוודה.

הילדות רוצות את הבובות שלהן, אני מתרוצץ בבית ולא מוצא. אוסף מכל הבא ליד. מרוקן את המקרר, מדברים איתנו על חודשים כפליטים. פחד ירי הנ"ט מחלחל. אנחנו גרים בטיווח ישיר. בכל לילה רחפנים של חיזבאללה מעל היישוב מנסים לאתר מטרות. הדברים נאספים במהירות, הזמן הולך ואוזל.

עד לפני שבועיים וחצי גרנו כאן בלי פחד. בית רועש מקולות ילדים. עכשיו אני שומע רק את זמזום המזל"טים של צה"ל. יוצא לרכב ומתחיל לנסוע, כמעט יוצא ממטולה ונזכר ששכחתי משהו. מתלבט לשנייה וחוזר חזרה. אין זמן, ברגע שיצאנו ממטולה כל אחד מעדכן שיצא מהמושבה. זהו, לא יתנו לנו ליותר להיכנס. אנחנו לא יודעים מתי נחזור שוב ואם בכלל נחזור הביתה.

המחשבות איך נגדל ילדים עם שכנים מחיזבאללה שרוצים לשחוט אותנו. מה בכלל יכול להגן עלינו, צה"ל, רצועת ביטחון, נשק בבית. אני יוצא שוב, לא מביט לאחור. מה שנשכח כבר לא יחזור. בטח לא החיים שלנו.

הכותב הינו תושב מטולה