"אחי הגדול, תמיד אדאג לך מלמטה, ואתה לי מלמעלה - לנצח נצחים"

בס"ד 7.10.23 שעה 8:44. ברגע הזה השתנו לנו החיים. רק ביום חמישי לפני כל מה שקרה עברת דירה. חיכית להתחיל ללמוד, קנית מחשב ונעליים חדשות. כל כך חיכית רק להתחיל.

באותו יום התעצבנת עליי כי בגללי איחרת לבעל הדירה שמחכה לך. שנאת לאחר. אמרת: 'לפגישות לא מאחרים'. אם הייתי יודעת שברגע שאצא מהאוטו אני לא אראה אותך יותר, הייתי נשארת ובאה איתך.

דיברנו שאולי אבוא בערב לדירה החדשה ונכין אוכל, בסוף לא יכולתי להגיע. עכשיו אני כל כך מצטערת שלא באתי. אחרי שחזרת מדרום אמריקה מהטיול הגדול לא הבנתי כמה היית חסר לי עד שהגעת. ראיתי אותך - והתחלתי לבכות מהתרגשות, וישר אמרת: 'מה את בוכה?'

ועניתי: אני לא בוכה, אני מזיעה מהעיניים. בכל מקום שרק היית בו - נגעת באנשים והשארת חותם. אהבתי כל כך לשמוע אותך מדבר ומספר חוויות בהתרגשות כל כך גדולה.

חכם, חברותי ונדיב

והלוואי שהיה לי את האומץ שלך. כל כך קינאתי בך, שיש בך הכל - הכי חתיך במשפחה, חכם, חברותי, נדיב, רגוע ובשלן. הערצתי כמו שאחות קטנה מעריצה את אחיה הגדול. בכל מקום שהיית בו הייתי מספרת עליך בגאווה. תמיד אני אומרת שאנחנו החברים הכי טובים, הבן אדם שאני מתייעצת איתו, מתווכחת איתו, אבל בסוף הכי דואגת לו.

כמה שהייתי דואגת לך עד שהיית מתעצבן ואומר: מה, את אמא שלי? כנראה מעכשיו אני אדאג לך מלמטה, ואתה לי מלמעלה לנצח!

אברהם טינברג היה בן 24 כשרצחו אותו בני עוולה כשהיה במסיבת נובה. גר בפתח תקווה, למד בישיבת התיכונית גבעת שמואל והמשיך למכינת עצמונה למשך שנתיים. שירת בסיירת גולני, המשיך לפיקוד, היה מפקד טירונים, השתחרר וטס עם "לוחמים ללא גבולות" להתנדב במשך שבועיים בפנמה. חזר לארץ והתחיל לעבוד בתל אביב בבית מחסה לנערים ולנערות בסיכון. היה צריך להתחיל ללמוד משפטים באוניברסיטת תל אביב.