עם אחד, כתף אחת: "ברגע שראינו חוסרים באנו לעזור; צריך לתת בשביל הנשמה"

באים לעזרה: אתמול בשעת בוקר מוקדמת עברה ההודעה ברשתות החברתיות שהחמ"ל "המלאכים של ערן", שבו עסוקים כבר יומיים באיסוף ובשינוע של תרומות לחיילים ולאנשי הדרום, עובר להאנגר 11 בנמל מכיכר דיזנגוף בתל אביב.

שערי ההאנגר נפתחו בשעה 7 בבוקר, ואנשים רבים כבר עמדו בתור כדי לעזור ולהתנדב. בשעה 10 בבוקר כבר היו במקום יותר מאלף מתנדבים.

חלק עסקו בסידור סחורה, אחרים שינעו תרומות לדרום ממשפחות שביקשו לתרום אבל פחדו לצאת מהבית, אחרים עטפו וארזו. האקסלים הראו את הנתונים המטורפים: הישראלים תרמו הכל, ובכמויות בלתי נתפסות: עשרות אלפי בקבוקי שתייה, כמויות של מוצרי היגיינה שאנשים קנו במחיר מלא ועל חשבונם (רוב רשתות השיווק לא הורידו מחירים, כמובן), חולצות טי ירוקות, כמויות של מטענים וגם מטענים ניידים בארגזים גדולים, והרבה מאוד אוכל יבש.

איפה אפשר לעזור?

ישראלים אחרים פשוט הגיעו עם פנקס צ'קים ושאלו מה אפשר לעשות כדי לתרום, ואז רשמו צ'ק בסכומים של כמה אלפי שקלים ונעלמו כלעומת שבאו. וככה זה היה לאורך כל היום. נציגים של רשתות השיווק הגדולות לא נראו באזור, וגם לא נציגים של המדינה. אולי מוטב שכך, כי האירוע העוצמתי הזה בהאנגר הוא הוכחה לאיך שאנחנו יכולים לחיות פה, אם רק לא יפריעו לנו הפוליטיקאים.

מי היו שם? חילונים וחובשי כיפה, אנשים שהגיעו מגבעת שמואל ומשכונת צהלה בתל אביב. בני נוער וילדים שאין להם לימודים ובחרו להתנדב עם ההורים. היו עורכי דין, היה שם מאמן כדורגל מוכר שהגיע במכונית שלו וביקש לנהוג במשאית דרומה, היו אחיות שהגיעו אחרי משמרת לילה ארוכה בבית חולים במרכז.

לצאת מההלם

"אתה לא פוחד לרדת לדרום?" אני שואל את לירן שהגיע עם שני ילדיו, בני נוער מהרצליה שהגיעו לעזור יחד עם אביהם. "יש לנו משפחה בדרום ומבחינתנו זה רגיל, אבל אשתי לא יודעת שאני נוסע ובכל מקרה את הילדים אני לא לוקח איתי", הוא אומר.

הילדים שלו, לעומת זאת, ממהרים לצלם ולהעלות פוסט לאינסטוש: "בואו לעזור", הם כותבים. גם נעמי שהגיעה מהוד השרון החליטה שהיא לא יכולה לשבת בבית. היא גייסה את כל הצוות שלה לעבודה מחברת ההייטק שהיא עובדת בה: "אין לנו שום יכולת לעבוד גם ככה, ובאנו כי הרגשנו שאנחנו צריכות לתרום משהו. קנינו דברים בדרך ובאנו לכאן להביא אותם, אבל ברגע שראינו שחסרים אנשים שיארזו, נשארנו כאן כדי לעזור".

על אף השקט שבו הדברים נעשים והאופטימיות הזהירה, אווירת העצב שולטת בחלל האוויר, אולי בשל הסיבה שכמעט כולם כאן מכירים מישהו שמכיר מישהו שאיבד את חייו. כאילו ההגעה לכאן להאנגר היא מבחינתם ריפוי בעיסוק, רצון לצאת מההלם ומהייאוש מול הטלוויזיה לעשייה פרקטית. "כמה אפשר להיות מול הטלוויזיה, צריך לצאת בשביל הנשמה. גם ככה התחושה היא שאין על מי לסמוך מלבד על החיילים שלנו ועל עצמנו", הם מסכמים.

מחכים לכם לעזרה

מדי יום נגמרת הפעילות בשעה 7 בערב, ולפי החבורה שעמלה שם, "תמיד צריך עוד מתנדבים". בבוקר מהשעה 7 מחכים לכם שם לעזרה ולתרומות.

לפרטים נוספים: להצטרפות לווטסאפ של ה"מלאכים של ערן" 052-6600447, לעדכונים שוטפים ולבקשות להתנדבות ולתרומות. נא לשלוח הודעות, ולא להתקשר.