הפעם אין לנו מה להאשים את האויב, הוא בודק גבולות ואנחנו לא מציבים אותם

ושהחג יהיה שמח:אתמול (שני), כשהלכתי בסמטאות העיר העתיקה בדרך לכותל המערבי, באור יום, כשהעיר מוצפת שוטרים וחיילים, זרקו עלי אבן. קודם הגיע הרעש, אחריו האבן נחתה לרגלי, אחריה קיפאון, רק אז ההבנה. כשהיא הגיעה הכרוניקה הייתה ידועה מראש: טלפון למשטרה, שני אנשי מג"ב צעירים מגיעים תוך דקה עם תנועות מתואמות ומבט מתורגל ואומרים: "הכל בסדר, אנחנו על זה. חג שמח".

אולי בגלל שהם היו צעירים הם לא ידעו שמה שהם אמרו הוא לא נכון, כי לא הכל בסדר. כמעט כלום לא בסדר. לא בגלל שקרה לי נס ואם הייתי הולכת קצת יותר לאט לא הייתי כותבת את המאמר הזה עכשיו. זה לא קשור אלי בכלל. חוסר השליטה שלנו בארץ הוא גורף ומקיף אותנו מכל כיוון, גם מבפנים.

כשהתקשורת מדווחת על ברכת הכוהנים בכותל כטקס שעבר "ללא אירועים מיוחדים", זה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. כי ההנחה היא שיהיו התפרעויות, עצורים ואולי כמה פצועים. זה מפתיע שזה עבר ככה.

כשאריתראים מתפרעים בתל אביב ונתניה, כשהדרוזים חוסמים צירים בגולן, כשהערבים רוצחים אחד את השני ולא מפחדים מאיש, כשהפלשתינאים אוגרים נשק ויורים טילים על הגלבוע ובדרום הר חברון, כשהמהומות בעזה שוברות את גבולות החוצפה שהוגדרו על ידם רק אתמול, אנחנו שמחים וקצת מופתעים כשאירוע עובר "ללא דיווחים מיוחדים".

אין שליטה, אין משילות. דווקא בתקופתה של הממשלה הזאת, שאמורה הייתה להיות
ימין על מלא, משילות על מלא, הכל מתמוטט מסביב. אין במה להיאחז, אין תחושת ביטחון בסיסי שכשיקרה משהו רע, מסוכן, מסכן חיים, יבוא מישהו ויגיד, הכל בסדר, חג שמח, וזה יהיה נכון.

ולא, הפעם אין לנו מה להאשים את האויב שלנו, כי כמו תמיד - הוא בודק גבולות. ואם אנחנו לא מציבים גבול ועומדים בו, הם ימשיכו לדחוק אותנו. החולשה שלנו הביאה אותנו למצב הזה, לא הכוח שלהם. ואם תגידו שאי אפשר להציב שוטר בכל נקודה בארץ נבין שהתפיסה שלכם שגויה מייסודה, כי אם היה מורא מלכות בלב האויב, היה צריך חצי מכמות השוטרים. אם הייתה משילות וריבונות – היה ביטחון, לא ההפך.

ואם תגידו שאתה, השרים, רוצים, אבל הפקידים והמפכ"לים והטייסים וראשי השב"כ מונעים מכם למשול, אז אחת מהשתיים: או שהם ישימו את המפתחות וילכו או שאתם. כי זה לא מה שהזמנו.