בין פוליטיקה וכבוד למסורת: מורשת דיזנגוף האחרת

הו אחרים היו כל כך לילות של תל אביב יא אח, כתב נתן אלתרמן ומבצע מושלם אריק איינשטיין, ב"שיר על הילד ניסים". לשיר הזה אני חייבת פרט קריטי בטריוויה תל־אביבית שורשית - אם שואלים על שם מי קרויה כיכר דיזנגוף, אפשר להריץ בראש את הבית המופלא: "לכן היום יוצא ליבי / אל הפנס של מוגרבי / ואל פנס כיכר החוף, / וכיכר צינה דיזנגוף".

כן, הכיכר על שמה. הרחוב על שמו. זוגיות. לא היו להם ילדים, אבל היה להם בית יהודי לתפארת. כיום מכנים אותו "בית העצמאות", היות שדוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, בחר להכריז על הקמת המדינה בביתו של ראש העיר הראשון של "מדינת תל אביב", העיר העברית הראשונה.

הכיכר על שמה, הרחוב על שמו. זוגיות. לא היו להם ילדים, אבל היה להם בית יהודי לתפארת. בפשקוויל שיצא ב־1933 דרש דיזנגוף שבתי הקפה ("בייחוד אלה שעל שפת הים") יפעלו רק בשעות שסוכמו בין העירייה לבין הרבנות הראשית

אחרי מותה של צינה, הניח האלמן המפורסם תשתית להקמת הכיכר המרכזית שנושאת את שמה, וגם החליט להפוך את ביתם למוזיאון הראשון לאמנות בתל אביב. אם תעברו שם היום תראו פסל ברונזה של סוס, דמותו המפוסלת של מאיר דיזנגוף רכובה עליו, מנופפת לשלום. ואם תרצו עוד סימבול לאומי - נישואיהם ארכו 48 שנה.

רב-חן

למזלי זכיתי להיוולד ולגדול בתל אביב. בילדותנו נסיעה בשבת היתה חלק מהתפריט המשפחתי, אבל כדי לבקר את סבא וסבתא שהתגוררו לידנו הלכנו ברגל, כדי לא לפספס את רחוב דיזנגוף הססגוני, שבשנות ה־80, מדי שבת, מחסומי משטרה תחמו את שני קצותיו כדי לחסום את התנועה ולאפשר להמון החילוני להסתובב בסבבה, לשתות קפה ולקנות צמר גפן מתוק ליד קולנוע רב־חן.

זו היתה, למעשה, מורשת דיזנגוף, שבדיוק לפני 100 שנה, ב־1923, נדרש לסוגיית חילול השבת שהתלהטה כאשר החליט המנדט הבריטי לאחד את שכונות העיר ליחידה מוניציפלית אחת. החרדים דרשו להגדיר את השבת כיום המנוחה העיקרי ולחוקק חוק עזר עירוני כדי שלא יעברו עגלות וכרכרות (תחב"צ), החילונים כעסו כי מה זה צריך להיות שהדוסים מציבים תנאים בדרך לאיחוד העירוני, ודיזנגוף התחנן שיניחו לסוגיה הזאת ויתמקדו בענייני בחירות ופוליטיקה מקומית.

לאחר שנציגי השכונות התעקשו לדון בסוגיה הבוערת, יזם הרב קוק פשרה, שלפיה ״בכל שטח תל אביב... יש לקדושת השבת הדתית גם תוקף חוקי אזרחי במה שנוגע לפרהסיה ולציבוריות״. את הצעת הפשרה הביא דיזנגוף להצבעת הוועד הגדול של תל אביב.

ההצעה התקבלה ברוב קולות, אבל אצל היהודים המילה האחרונה לעד תהיה אחת לפני האחרונה חביבה, וגם זאת זמנית.

עשר שנים העסק בעבע, וב־1933 דיזנגוף, שנולד בז'יטומיר והיה מלא סנטימנט לצביון יהודי בעירו ומלא חשש משנאת אחים שתקריס את האימפריה הקטנה שמתהווה, פרסם את אחד הפשקווילים המקוריים שנבחר ציבור תל־אביבי ניסח אי פעם.

בהודעה הרשמית שבאה ליישר את ההתרופפות החברתית, הוא נזף בעולים החדשים שאינם מכירים את חוקי העיר, ובתושבים הוותיקים שלא שומרים מספיק על המרחב הציבורי: "מעל במות ציבוריות ובתוכן בימת המועצה העירונית, פנו כמה וכמה לציבור התל־אביבי בבקשה ובדרישה נמרצה להימנע מחילול שבת בפרהסיא, דבר הפוגע ברגשות הציבור החרדי שבעיר וכן בשמה הטוב של תל אביב כעיר עברית טהורה".

רב ואלוף

את הפשקוויל שדורש מאוטומובילים לא לנסוע בעיר במועדי ישראל, ומבתי הקפה ("בייחוד אלה שעל שפת הים") לפעול רק בשעות שסוכמו בין העירייה לבין הרבנות הראשית, חתם דיזנגוף בקריאה "שמרו על השבת והיא תשמור עלינו".

המגמה המקומית נעה כבר שנים בכיוון שקשה לטעות בו. ביאליק התחנן, דיזנגוף שם אצבע בסכר, צ'יץ' פתח בשבת גם בתי קולנוע ותיאטראות. פוליטיקה וכבוד למסורת משמשים בערבוביה. בין תקופת אוסלו לתקופת רצח רבין הגיעו לתל אביב משפחות דתיות מאוד שהקימו קהילות סגורות.

בין כיכר מלכי ישראל לביה"ח איכילוב, הוביל הרב גורן את מתפללי בית הכנסת להקפות של שמחת תורה באמצע הכביש. נהג מונית אחד עצר את רכבו, יצא מן הרכב והחל לגדף. הרב התקרב אליו והושיט את ספר התורה

רב צעיר שהיגר מאחד היישובים המבוססים בשומרון, העביר סמינריון לכיתה ט' שבה למדתי, וכאשר שאלנו אותו במסגרת שבירת דיסטנס היכן לומדים ילדיו, ענה שהקטנים בחינוך עצמאי או דתי נפרד, ואת ילדיו הגדולים הוא שולח לאולפנות ולישיבות תיכוניות מחוץ לעיר. "הדתיים פה לא באמת דתיים", אמר לנו ונעלבנו נורא. לא שכל כך החזקנו מהתיכון שלנו, אבל מה - אנחנו לא ראויות ללמוד באותה כיתה עם בנותיו? גם אנחנו ציונות דתית. ואיך תפיץ תורה אם אתה מכריז מראש על התבדלות?

בהקפות שמחת תורה לפני 30 שנה, הוביל הרב הצבאי הראשון, אלוף הרב שלמה גורן, שיירה של ספרי תורה מבית הכנסת שבראשו עמד, אל הרחוב הסמוך. בין כיכר מלכי ישראל (דאז) לביה"ח איכילוב רקדו מתפללי בית הכנסת הקבועים, ובהם דוסים מן המניין, מיליונרים שאהבו להגיע לתפילה בשישי ובחג, הורים חילונים שלא ויתרו על הקפיצות עם הילדים ב"מפי אל" וסתם אנשים שפנטזו על ההערינג שאחרי.

כולם זרמו בעקבות הרב ורקדו באמצע הכביש. רכבים שנקלעו למקום חנו בצד והביטו, או פנו לדרכים חלופיות. נהג מונית אחד עצר, יצא מהרכב והתחיל לצעוק. הרב גורן, שלא חדל לשיר, התקרב והושיט לו ספר תורה. הנהג שלא חדל מלגדף אחז בספר, פסע אחרי הרב ופתאום קלטנו שהתנועה השתנתה וגם הצליל - הוא הצטרף למעגל. כולם יודעים את המילים של "דוד מלך ישראל".

לא היו מחיצות באירוע הזה, לא סמארטפונים שידווחו בארס, וגם לא יומרות. היו שאריות של אחוזת בית.