הקונצנזוס הישראלי הנסתר: הזרם המרכזי של ישראל מפוצל סביב קווי שבר מלאכותיים

בשנות ה־30 של המאה ה־20 הוביל הנשיא הדמוקרטי פרנקלין רוזוולט תפנית משמעותית באופייה של ארה"ב. במסגרת ה"ניו דיל" קידם רוזוולט חקיקה סוציאלית דרמטית ששינתה מן היסוד את הכלכלה האמריקנית וקירבה אותה למודל האירופי של "מדינת רווחה". את השינויים של רוזוולט, שחלקם נחשבו רדיקליים, הוא נדרש לאשר בבתי המחוקקים של ארה"ב: יותר מ־40 אחוזים מחברי המפלגה הרפובליקנית, המפלגה היריבה, הצביעו בעד החוקים של הנשיא הדמוקרטי.

בעשור הראשון של המאה ה־21 העביר הנשיא הדמוקרטי ברק אובמה רפורמה גדולה משלו, Obamacare, שביקשה להרחיב את מספר האזרחים שייהנו מביטוח רפואי. כמה אחוזים מהרפובליקנים הצביעו בעדה? אפס. הניו דיל, שהיתה רפורמה דרמטית ורדיקלית, זכתה במספר גדול של תומכים רפובליקנים; גם בשנות ה־60, כשהנשיא הדמוקרטי לינדון ג'ונסון העביר רפורמות משמעותיות שהמשיכו את המומנטום של הניו דיל, הוא זכה לתמיכה ממספר לא קטן של רפובליקנים. ואילו כשהנשיא אובמה הציע תוכנית מתונה הרבה יותר ושמרנית הרבה יותר, התמיכה הרפובליקנית כמעט התאפסה.

מה השתנה? ובכן, השאלה התחלפה. עברנו מהשאלה "מה" לשאלה "מי". בעבר, כאשר פוליטיקאים ניצבו מול רעיון או הצעה, הם שאלו מה ההצעה; הם ביררו את התוכן שלה ושאלו את עצמם אם מדובר ברעיון טוב או ברעיון רע.

בין שני חוקי יסוד

היום נבחרי הציבור לא שואלים מה ההצעה, אלא שואלים מי הציע אותה. אם מציע ההצעה הוא "משלנו" אז אנחנו בעד, ואם הוא מהקבוצה היריבה אז אנחנו נגד. ההתהפכות של השאלה היא אחת מההשלכות הדרמטיות והמסוכנות של האקלים הפוליטי החדש שאליו נקלעו, כתוצאה מהמהפכה הדיגיטלית, מדינות רבות בעולם בעשור האחרון - ישראל היא אחת מהן.

תנועת המחאה נגד הממשלה ונגד הרפורמה מחבקת את מגילת העצמאות ומרוממת אותה. באקלים הפוליטי החדש יש סכנה שכתוצאה מכך, אנשי ימין ואנשי המחנה הלאומי יפתחו חשדנות כלפי מגילת העצמאות ויתרחקו ממנה, וזאת לא בגלל מה שכתוב בה, אלא בגלל הזהות של האנשים שאוהדים אותה.

מדובר במגילה שמקדשת את ארץ ישראל ומתארת אותה כמולדת ההיסטורית של העם היהודי. המגילה מתייחסת לתנ"ך כ"ספר הספרים הנצחי", ורואה את בניו ובנותיו של העם היהודי כשותפים לפרויקט היסטורי משותף, "הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל". שלושת הערכים הגדולים הללו - ארץ ישראל, התנ"ך והגאולה - מתמזגים יחד והופכים את מגילת העצמאות למניפסט לאומי רב־עוצמה.

והנה אחת ההפתעות הגדולות של התקופה: בשנת 2023 פרצה תנועת מחאה אדירת ממדים בעד הגנה על זכויות האדם, ומהו הטקסט שמעניק השראה לאותו מאבק ליברלי? הטקסט שמקדש את ארץ ישראל, את תרבות ישראל ואת שאיפת הדורות לגאולת ישראל. התופעה הזאת לא צריכה להרתיע את אנשי המחנה הלאומי, אלא לרגש אותם ולשמח אותם. האימוץ הנלהב של מגילת העצמאות על ידי מאות אלפי ישראלים חושף את אחד הסודות השמורים ביותר במדינה: מאחורי המחלוקת שפוצעת את ישראל מסתתר קונצנזוס בלתי נראה.

לכל מחנה בישראל יש חוק יסוד משלו. חוק היסוד שהפך לדגל המחנה הלאומי בישראל הוא חוק יסוד: הלאום; חוק היסוד שהפך לדגל המחנה הליברלי בישראל הוא חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כל מי שיעיין בחוק הלאום יזהה בקלות את טביעות האצבע של מגילת העצמאות, שמהווה את המקור הסמכותי לקביעה שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי; כל מי שיעיין בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יגלה שהשורה הפותחת של החוק קובעת שערכי זכויות האדם "יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". מגילת העצמאות היא מקור ההשראה לדגל של המחנה הלאומי ולדגל של המחנה הליברלי בעת ובעונה אחת.

החזון של מגילת העצמאות למדינת ישראל הוא חזון היברידי. הטקסט שמרומם את התנ"ך הוא גם הטקסט שמרומם את זכויות האדם; הטקסט שמרומם את ארץ ישראל הוא גם הטקסט שקובע שעלינו לקיים "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור". הטקסט שקורא לפעול ביחד להגשמת שאיפת הדורות ל"גאולת ישראל", קובע גם שהמדינה תבטיח "חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות". מגילת העצמאות היא הלחמה של שני יקומים אידיאולוגיים שונים לתוך טקסט אחד; יקום אחד לאומי, היקום השני ליברלי, ומגילת העצמאות היא יין־יאנג יהודי־ליברלי.

נוסחת ההפעלה הישראלית

מי שינסה ללמוד על ישראל מהרשתות החברתיות עלול להאמין שישראל מחולקת לשני מחנות: המחנה של הישראלים נגד המחנה של היהודים. היהודים הם ימנים, מסורתיים ומזדהים עם ישראל השנייה; הישראלים הם שמאלנים, חילונים ומזוהים עם ישראל הראשונה. ועל פי הנרטיב הרווח והשגור, שנת ה'תשפ"ג היתה שנת ההתנגשות הגדולה בין שני המחנות.

אבל יש כאן גם אשליה אופטית. החלוקה הבינארית של ישראל היא חלוקה מפתה, אבל היא גם מתעתעת וכוזבת. על פי סקרי עומק בחברה הישראלית, ישראל הממשית לא מחולקת לשניים, אלא לשלושה. בקצה השמאלי ישנה קבוצה של אנשים שעבורם מדינת ישראל לא אמורה להיות מדינה יהודית. לשיטתם, האופי היהודי שלה מאיים על האופי הליברלי שלה, ולכן צריך לשמוט את המרכיב היהודי ולבצר את המרכיב הליברלי.

בעומק הימין הפוליטי והדתי ישנה קבוצה שעבורה ערכים ליברליים מאיימים על התכנים היהודיים, ולכן צריך לשמוט את המרכיב הליברלי ולבצר את המרכיב היהודי. אבל מרבית הישראלים הם היברידיים. מרבית הישראלים מזדהים בצורה מלאה עם נוסחת ההפעלה של ישראל כפי שנוסחה במגילת העצמאות: המדינה היא מדינת הלאום של העם היהודי, ובד בבד תעניק זכויות מלאות ושוות לכל אזרחיה.

כללו של דבר: כשאנחנו שואלים את השאלה "מי", ישראל מתארגנת לשתי קבוצות, אבל כשאנחנו עוברים לשאלה "מה", כלומר, מהם הערכים ומהם הרעיונות שמשחקים תפקיד בחיים הפוליטיים שלנו, אנחנו מגלים שאנחנו מחולקים לשלוש קבוצות: שתי קבוצות בקצוות וקבוצה אחת גדולה ורחבה באמצע. המאפיין האידיאולוגי הבולט ביותר של הקצוות הוא הומוגניות ערכית.

לקבוצות הקצה יש ערך מרכזי גדול אחד - לאומיות בקצה האחד, ליברליזם בקצה האחר - שבשמו הם פועלים נגד ערכים אחרים. לעומת הקצוות, המאפיין הבולט ביותר של הזרם המרכזי של ישראל הוא היברידיות ערכית: אנשי הזרם המרכזי לא מבקשים להכריע לטובת אחד משני הערכים, אלא לשמור על המתח הגדול שביניהם. יש כמובן מחלוקות גם בתוך הזרם המרכזי. יש מי שמבקש לתת יותר משקל למרכיב הליברלי, יש מי שמבקש לתת יותר משקל למרכיב היהודי, אך אלו מחלוקות על השאלה כיצד לאזן בין הערכים. אין בזרם המרכזי מחלוקת על היעד - והיעד איננו הכרעה לטובת אחד מן הערכים, אלא האיזון הנכון שביניהם.

בשעה הקשה שבה אנחנו נמצאים, שעת מאבק בין שבטים, אנחנו מתפתים לפצל את ישראל לשני מחנות. בשעה הקשה הזאת אנחנו מתקשים לראות שבין הקצוות נמצא זרם מרכזי גדול ורחב שמאכלס את מרבית הישראלים. ויותר מכל, אנחנו מתקשים להרגיש את הקונצנזוס הנסתר שמדביק אותו יחד, וזאת משום שהזרם המרכזי של ישראל מפוצל בתוך עצמו סביב קווי שבר מלאכותיים. קווי השבר הללו נוצרים כששואלים "מי" ונעלמים כששואלים "מה". כשקווי השבר המלאכותיים הללו יימחקו, כשנתארגן מחדש סביב אותם ערכים משותפים, נגלה כולנו שהדבק שלנו, הישראלים ההיברידים, הוא מגילת העצמאות.

ד"ר מיכה גודמן הוא סופר וחוקר המחשבה היהודית,מגיש בפודקאסט "מפלגת המחשבות"