אין לנו ארץ אחרת - וגם לא בית משפט אחר

מעשה במרצה לפיזיקה גרעינית שהוזמן לשאת הרצאה בנושא מחקרו המסובך והמורכב בשנגחאי שבסין. מכיוון שלא שלט בשפה הסינית, סיכם עם המתרגם שלאחר כל משפט הוא יעצור, המתרגם יתרגם אותו והוא יוכל להמשיך.

זו הדרך היחידה לכינונה ולקיומה של חברה יהודית ודמוקרטית, שמבכרת דיון ענייני והכרעה מושכלת על פני אנרכיה. למרות המחלוקות וריבוי הדעות, בסופו של דבר אין לנו בית משפט אחר

משהתחיל בהרצאתו, נעצר הפרופסור לאחר משפט אחד מתוך תקווה שהמתרגם יעביר את דבריו לשומעים, אבל הלה סימן לו בידו להמשיך. רק בחלוף רבע שעה סימן לו המתרגם בידו לעצור, אמר משפט אחד, ומייד לאחר מכן הורה לו להמשיך.

כך עשה גם בחלוף חצי שעה, בחלוף שלושת רבעי השעה ובחלוף השעה כולה. משנסתיימה ההרצאה, רץ הפרופסור למתרגם, אחז בדש בגדו ושאלו: "איני מבין, כיצד תרגמת הרצאה כה מסובכת שארכה כשעה בארבעה משפטים בסך הכל. מה אמרת להם?".

השיבו המתרגם: "זה פשוט מאוד. אחרי רבע שעה אמרתי להם שעד כה הפרופסור לא אמר שום דבר חדש. אחרי רבע שעה אמרתי להם? הוא עדיין לא אמר שום דבר חדש". אחרי שלושת רבעי השעה אמרתי: "אני חושש שהוא לא יאמר שום דבר חדש", ובתום ההרצאה סיכמתי: "הוא באמת לא אמר שום דבר חדש".

תחושה דומה חשתי, ואני משער שלא הייתי יחיד, לנוכח צפיית הבינג' בדיון המתגלגל והבלתי נגמר שהיה אתמול בבג"ץ. ולא מפני שהדברים שנאמרו במהלכו היו בלתי חשובים. להפך. הם עסקו בסוגיות כבדות משקל, מן החשובות שבמשפט החוקתי הישראלי. אבל למרות זאת, לא היה בהם חידוש של ממש.

החשיבות שבשקיפות

במהלך החודשים והימים האחרונים, נשמעו ריבואות מילים ונכתבו אלפי עמודים בנושאי הליבה של הדמוקרטיה הישראלית, חסרונה של חוקה, ואת המחדל הגדול מכל: ההימנעות מחקיקת חוק יסוד: החקיקה שיסדיר את דרך חקיקתם של חוקי היסוד.

דומה שהכל כבר נאמר, ונכתב, ונשמע, ונקרא, ונטען, ונשחק, ונטחן עד דק, לעייפה. משכך, הדיון על פה, למרות חשיבותו, לא הותיר מקום לחידושים של ממש, לבד מכמה הערות אנקדוטליות שהפיגו לרגע את השגרה. למרות זאת, הדיון הארכני (ויש שיאמרו טרחני) היה חשוב ביותר. גם לדמוקרטיה, גם לביהמ"ש.

פתיחת שערי היכל המשפט במלואם לתקשורת, ושידור הדיון במלואו, הבהירו לכל, במיוחד למי שזקוק לכך, שלבית המשפט אין מה להסתיר. הכל גלוי ושקוף. הצדק ייראה, ולא רק ייעשה.

רוחב היד שגילו השופטים כלפי הטוענים, באפשרם להם להאריך בטיעוניהם הרבה מעבר למידה הרגילה, סילק מעל השולחן את טענת "חוסר יכולתו" של מי מבעלי הדין לפרוש את מלוא טיעוניו.

והעיקר: גם גדולי הכופרים בסמכות בית המשפט לדון בחוקתיות חוקי היסוד התייצבו לדיון בבית המשפט ככל האדם. אף שהשמיעו בפניו - לעיתים בצורה בוטה ופרובוקטיבית - את הרהורי כפירתם, עצם התייצבותם בהיכל הצדק מוכיחה לכל שבית המשפט העליון, ורק הוא, הוא המקום שבו צריכות להיות מוכרעות סוגיות משפטיות כגון אלה.

יש לקוות ולייחל לכך שגם לאחר פסיקת בית המשפט, יהא אשר יהא תוכנה, יכבדו אותה הכל. מימין ומשמאל. דרך זו אינה הדרך החשובה ביותר, אלא הדרך האחת והיחידה לכינונה ולקיומה של חברה יהודית ודמוקרטית, שמבכרת דיון ענייני והכרעה מושכלת על פני אנרכיה, ושלמרות המחלוקות, גיוון וריבוי הדעות שמאפיינים אותה - וטוב שכך - יודעת שבסופו של דבר אין לנו ארץ אחרת, גם לא בית משפט אחר.