טום יולי אוגוסט: השנה החלטתי ללבוש את חליפת האבא ופעיל ולספק לבני חוויות שיזכור

החופש הגדול רק בתחילתו, וכבר התעורר אצלי חשק אינטואיטיבי עז לומר לילד שלי: "בוא נעשה משהו ביחד". מיותר לציין כי הוא הגיב להצעה שלי בפליאה ובמבט מבולבל, והקדיש לה שנייה של מחשבה שלאחריה הסיט את עיניו בחזרה למסך הטאבלט.

אני צריך להיות יותר נחוש וממוקד, חשבתי, וניסיתי להסביר לו את המצב: הוטל עלי לכתוב טור שבועי על החופש הגדול, ועל מנת שיהיו לי רעיונות לכתיבה - לא נותרה ברירה אלא להתחפש לאבא פעיל ולשחק בנוסטלגיה.

אך אם להודות באמת, הרצון להידחף לו לחופש נובע בכלל מקנאה עצומה. הרי לא קיים אדם בוגר שיסרב עכשיו לחודשיים של הפוגה משגרת חייו הלוחצת, ואם אוכל לחוות קמצוץ של חופש דרכו - זה גם משהו, כי החופש הגדול הוא חג של ילדים, ואנשים מבוגרים מודרים ממנו באופן מסורתי.

טום הוא מורד בן 7, והאינסטינקט שלו הוא תמיד לענות ב"לא" לכל שאלה שיישאל ולכל הצעה שיקבל. כדי לשכנע אותו לשתף פעולה יהיה עלי לפתות אותו עם אטרקציה יוצאת דופן. אז כתבתי בגוגל "מה עושים בחופש הגדול עם הילדים?", ומתברר שהאינטרנט מוצף באתרים שמרכזים אינספור הצעות לא מפתות. למשל - תערוכת בלונים, קמפינג בטבע, פסטיבל מיחזור אשפה, חדרי בריחה, קטיף ליצ'י, האכלת תרנגולים, ליטוף קיפודים, הזעה בחוף הים, משחקי תפקידים וקטטות בקניונים. אף אחד, למעט האחרון, לא מתרחש בחלל ממוזג.

לא יודע למה, אבל כאבא אני חש מחויבות לספק לבני חוויות שהוא יזכור כל חייו. נגיד, לגרור אותו איתי לעבודה כדי שיבהה במסך בחדר שונה ואקזוטי. זה מה שכולם עושים, לא? פתאום שטפו אותי גלי נוסטלגיה, והתחלתי לשחזר חוויות שצברתי כילד בחופש הגדול, ולבחון אילו זיכרונות אני עדיין סוחב 30 ומשהו שנים אחרי.

הייתי בקייטנת ספורט ונופש עם חבר מהכיתה, עשינו בלאגן והסתבכנו עם המדריכים. ביליתי בבריכה, שתיתי שוקו ואכלתי לחמנייה. ישנתי אצל סבתא ואצל חברים, טחנתי משחקי מחשב וחוברות עבודה לחופש, שיחקתי כדורגל עד אחרי השקיעה, טבעתי בים של תוכניות טלוויזיה כמו "נילס הולגרסון", "הלב" ו"רואים 6/6", וכשהתבגרתי נסעתי פעם אחת לפסטיבל ערד, לבד.

כל כך הרבה חופשים גדולים, ואפילו לא זיכרון אחד חזק שמבוגרים היו חלק מהותי ממנו. אני בטוח שהיו הרבה כאלה, אבל הכל מתערפל כשמזדקנים. בתכלס, בחופש הגדול הסתדרתי לבד. חופשת הקיץ היתה עבורי בית ספר לחיים העצמאיים שלי, וזה הזיכרון החזק שנחקק אצלי.

החופש הגדול הוא חג של ילדים. אירוע שנתי מעצב חיים שהורים לא מוזמנים אליו - וטוב שכך.

פריים־טיים

בסוף נרשמנו לשיעורי שחייה. אם כבר לצלול, אז שיהיה עד לקרקעית. בכל זאת, הבן שלי מוכרח לפתח לעצמו עוד יכולות שיועילו לו בחיים פרט לשליטה אבסולוטית בשלטי פלייסטיישן. האם הזיכרון מהבריכה יישאר איתו בבגרותו? סביר להניח שלא. הוא יותר התרגש והתרשם כשקנינו לו שני בקבוקי פריים במבצע מסחרר של 40 שקלים לבקבוק.

רגע, כדאי להסביר. הודות לטיקטוק, ליוטיוב ולדור של משפיעני רשת חסרי גבולות, משקה אנרגיה חדש הפך למוצר הכי מבוקש בקרב ילדים בעולם. זה מאוד נדיר להשיג את בקבוקי הפריים הצבעוניים, שהם מעין מי קוקוס בטעמי פירות ובתוספת חומרים ממריצים שלא מומלצים לצריכת ילדים בכמות מופרזת. בחנויות המעטות בארץ שבהן הוא נמכר, בקבוק של חצי ליטר עולה בין 50 ל־100 שקלים.

טום שמע ביוטיוב שהבקבוק השחור הוא כל כך נדיר שהוא שווה יותר מ־300 שקלים. ניסיתי להסביר לו את משמעות המונח "היצע וביקוש", אבל הוא בסך הכל בן 7. ומכיוון שבחודש שעבר הזדמן לי לטוס לסופ"ש במנצ'סטר, הסברתי לו שבחו"ל הרבה יותר זול, ושאולי אקנה לו ארגז ונמכור לכל הכיתה.

אבל מה התברר? באנגליה טירוף הפריים גדול יותר מאשר בישראל. "כאן מוכרים פריים!", נכתב בשלטים בכניסות לפיצוציות ולצרכניות ששמו את ידיהן על המשקה. והבקבוקים? הם נעולים במקרר זעיר ומיוחד מאחורי דלפק הקופאי. המחיר, אגב, ממש כמו בארץ: 10-9 פאונד לבקבוק.

"זה לא באמת טעים או שווה את הסכום", הסביר לי בנימוס המוכר האנגלי שטעם את מי הקסם. בסוף חזרתי הביתה בלי פריים. איזו פאדיחה.

ואז התחיל החופש, ונפוצה שמועה על חנות בדרום העיר שהשיקה מבצע ששובר את השוק. שני בקבוקים ב־80 שקלים. לא התאפקנו. זו היתה השקעה של 80 שקלים שהניבה חיוך מתענג של ילד, שסיפר למחרת לכל החברים כי הוא הבעלים הגאה של שני בקבוקים.

לכל טרנד יש סוף, ובקצהו של כל שיגעון ילדים חולף עומד תמיד טרנד חדש ודבילי אחר. לאחר שהתרוקנו הבקבוקים, טום לא ביקש יותר שנקנה לו פריים. בכל זאת, כמה כבר ילד בן 7 יכול להתלהב ממים בטעמים?