בכל שנותיי כעיתונאי, דיווחתי ממאות זירות רצח והתרוצצתי בין בתי הקברות לסוכות האבלים. כל הזירות הן קשות, טעם הקפה המריר הוא זהה, והכאב - אותו הכאב. חד, עמוק ובלתי נסבל.
אבל זו לא צריכה להיות ברירת המחדל. שיהיה ברור: ילד ערבי לא נולד עבריין - החיים עושים ממנו כזה. המעמד הסוציו־אקונומי, המחסור בתשתיות בסיסיות בכפר, איכות מתקני המשחקים ברחוב, הביוב שזורם ברחובות, הפתרונות הלא מספקים שמציעים במתנ"ס השכונתי שאמור להחליף את השוטטות ברחוב, והביטחון האישי המינימלי.
לפני שנים, למכובדי החמולות היתה שליטה. כל אחד ידע מה קורה בסביבתו. ריב בין ילדים היה מסתיים בו־במקום, בחיבוק ובנשיקת לחי. סכסוך משפחתי היה לרוב נגמר בסולחה. אבל מאז השליטה פחתה, והזמנים האלה עברו.
הטכנולוגיה שהביא עימו המילניום השלישי אפשרה לאזרח הערבי שיושב בסלון ביתו שבכפר לראות את העולם דרך מסכי הטלוויזיה, המחשבים והטלפונים החכמים, והעולם הנאור והמפותח נגלה לכל.
ואז התבררה האמת המרה: התשתית אותה התשתית - והעולם דוהר קדימה. בזמן שאחד חי את החיים הטובים, מתלבש במיטב הבגדים ונוהג ברכבי יוקרה - לשני אין מים בברז, כי מקורות ניתקה את הכפר בשל חוב.
יוצא מהרכב ויורה: הירי בקלנסווה
נער ערבי משחק ברחוב כי אין לו מרכזי תרבות, חוגים ומסגרות לימודים נאותות. אחרי הלימודים הוא מוצא את עצמו עובד בשוק הפירות והירקות כדי לפרנס את משפחתו מרובת הילדים - אלא אם הוא נקלע לעולם הפשע, שם הוא מוצא את הכסף, את הכבוד ואת הכוח.
נער השוליים נושר מבית הספר ומצטרף לעולם התחתון כחייל במטרה לשרת אנשים מפוקפקים. בתחילה הוא מחובק, אבל מהר מאוד הוא הופך לשפוט שלהם. הוא הופך לשכיר חרב, ללא מקצוע וללא עתיד. הכדור במגרש השכונתי הופך לכדור 9 מ"מ, כזה שהורג ושלא מבחין בין הצדדים. היום זה הוא - ומחר זה יכול להיות אתה.
