מעבר לכל הסבר: מדינת ישראל גדולה יותר מסך כל חלקיה

עוד השיר לא תם, אך הוא יושר עד תום:לפני כשנה וחצי, בבית העלמין שבהר המנוחות בירושלים, בהלוויה המונית אליה הגיעו מכל קצות הארץ, נתבקשתי להספיד את אליהו דוד קיי, שנרצח בפיגוע בעיר העתיקה בירושלים. אלי עלה לארץ לבדו מדרום אפריקה כדי להתגייס לצנחנים. הוא שירת כחייל בודד ואחרי כמה שנים, בעזרת הפטריוטיות המדבקת שלו, הצליח להביא לכאן את כל משפחתו. בנובמבר 2021, בדרכו לעבודה, נרצח אלי על ידי מחבל.

הוריו סיפרו שבכל פעם שהיה לו קשה לבד בארץ, היה מרים אבן אחת מהאדמה ואומר ״בשביל זה אני נלחם״. בבית היה לו מדף עם שורה של אבנים ששמר. כשכתבתי את ההספד להלוויה שלו, חשבתי כמה קשה לעזוב חיים נוחים בדרום אפריקה, לוותר על ביטחון כלכלי, להיפרד מהמשפחה, מההורים והחברים, כל זאת בשביל להילחם על מדינה שלא גדלת בה, והעתיד שלך בה אינו ידוע.

גדולה מסך חלקיה

יש משהו לא הגיוני בסיפור של מדינת ישראל. היכולת הזו למשוך כבר 75 שנה עשרות אלפי יהודים צעירים מכל רחבי העולם, לא בכדי לשדרג את המצב הכלכלי שלהם, לא בשביל להקים את הסטארטאפ הבא שיימכר במיליונים, ובוודאי שלא כדי להעניק להם ביטחון אישי. יכול להיות שמדובר בחינוך או אולי זה אנשים מיוחדים כמו אלי. בכל זאת, יש משהו במדינה שלנו, איזה כוח שמחבר אליו את העם היהודי, שהוא מעבר לכל הסבר.

הנחישות שלהם לעזוב משפחה וחברים, לסכן את כל מה שיש להם, להתגייס לצבא, להילחם על אבנים וגם למות, לא מפסיקה להפעים אותי.

ב-9 במאי 1960, עמד מנחם בגין מעל במת הכנסת ושאל: ״האפשר לאהוב אדם אשר את פניו לא ראית, את קולו לא שמעת?״ זה היה נאום שנשא במסגרת ציון מאה שנים להולדתו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. בנאומו, בגין ביקש להבין איך יכול להיות שהדור שילדותו נשרפה במהלך מלחמת העולם השנייה, שעיניו ראו את הנורא מכל בשואה, הדור שלא הכיר את הרצל ולא ראה את המדינה, הגיע לכאן וקשר נפשו בנפשנו.

וזה בדיוק לב העניין. מדינת ישראל גדולה יותר מסך חלקיה, גדולה יותר מהפערים החברתיים בנינו, מהוויכוחים והדעות הסותרות שלנו, מהגבול ההררי בחרמון ומעבר טאבה באילת. מדינת ישראל גדולה מכל תשעה וחצי מיליון התושבים שגרים בה, וגדולה יותר מכל מה שאנחנו מסוגלים לתפוס ולהבין.

מפגן כוח עוצמתי

זו בדיוק הסיבה שהשנה, במסגרת מצעד התמיכה המסורתי בישראל שנערך בשדרה החמישית בניו יורק, עשרות אלפי אוהבי ישראל עטופים בדגלים כחול-לבן עמדו בפעם הראשונה דקת דומייה לזכר כל מי שהקריב את חייו עבור המדינה. היוזמה הזו של ההסתדרות הציונית העולמית יחד עם משרד הביטחון היא לא רק עניין סימבולי, אלא הבנה מהותית שהמדינה הזו שייכת לכולנו, והכוח שלה נמצא בכל אחת ואחד שהקריבו את עצמם עבורה.

מי שלא ראה את המצעד בניו יורק לא ראה מפגן כוח מימיו. קשה לתפוס איך מדינה כזו קטנה סוגרת את השדרה הכי סואנת בעיר הגדולה בצבעים של כחול לבן ובשירת התקווה.
ולמרות שקשה להבין, אין אחד שלא מרגיש את זה - את החיבור המיוחד הזה למדינה, את השייכות לעם היהודי ואת האהבה הזו שהיא מעבר לכל הסבר. כוחה של מדינת ישראל גדול הרבה יותר מסך כל חלקיה.

הכותב הוא יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית.