באהבה חסרת גבולות: צועדים מאוחדים בעיר בירה

שנים לא השתתפתי בריקוד הדגלים. אולי בגלל העצלות ושכבות הגיל, אולי מפני שלא מספיק התגעגעתי לחוויית הנערות המשמחת של ירושלים המרקדת והמלוכדת. ואולי מפני שגיסתי עליה השלום רחל ארליך נפטרה בדמי ימיה ביום ירושלים, ומאז החג האהוב הזה נמלא בתוכן אחר.

השנה ריקוד הדגלים והאזכרה המשפחתית לא התנגשו זה בזה. אז הנה, בן ה־12 ואמו זורמים לירושלים. עבורו זו הפעם הראשונה בחגיגה, והוא מביט נפעם בירושלים הגדושה באוהביה.

רחובה הראשי של העיר הוא קרנבל של חיים. האנשים צועדים ברחוב יפו על פסי הרכבת הקלה, שעצרה מלכת. בתי הקפה שוקקים, ונגנים מכל הסוגים שרים לעיר היפה בכל יום חול תמיד, ובייחוד ביום חגה.

במדרחוב בבן יהודה עוצרים בשביל גלידה לבן והפוך לאם. נגינת הכינור והאקורדיון של קבוצת נגני רחוב, שנראה כי הגיעו היישר ממוסקבה, תופסת את תשומת ליבנו. הם מנגנים את "ירושלים של זהב", ומולם, בקדמת הקהל, עגלת תינוק לצד כיסא גלגלים של קשישה ירושלמית. עוד יישבו זקנים, עוד ישחקו ילדים.

בכיכר ציון להקת צעירים ססגונית מנגנת ג'אז, ומציפה את העיר בצלילים קצביים. בהמשך, נגן רחוב קצת תמהוני שר "כשאת פורשת כנפיים", ואנחנו עפים כמו ציפורים עם הרוח הנעימה והאווירה המחשמלת. ממול, נגנים עם כיפה בוכרית מנגנים לירושלים וחבורת נערים פורצת בריקוד.

אנחנו זורמים עם הקהל אל כיכר צה"ל, מול חומות העיר העתיקה, שם להקה של ישיבת בני עקיבא מנגנת ושרה על הבמה, ובני הישיבות רוקדים בעוז.

מסביב משפחות עם ילדים, וילדה אחת בת 3, שחורת עיניים ומקורזלת שיער, מנופפת בדגל גבוה־גבוה למעלה־למעלה, ואין מאושרת ממנה.

ממשיכים במורד לשער שכם. הקהל הולך ונעשה צפוף וקופצני. והנה, אני בתוך רגע מתקלפת משכבות הציניות, והנה, אני שוב נערה המשתחלת בין הצועדים, ושרה: "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".

בן ה־12 חד העין מרים את הראש השמיימה, אל מרומי שער שכם, ומצביע על שני הצלפים ששומרים עלינו מלמעלה. על חומותייך ירושלים הפקדתי.

למרות הצפיפות הצועדים מתקדמים בנחת, אין דחיפות ואין צעקות. יש הרבה אוויר הרים צלול ומשכר, גם בתוך הדוחק של סמטאות העיר.

פה ושם נערים דופקים עם מוט הדגל על תריסי הברזל המוגפים של החנויות ברובע המוסלמי. המצלמות של התקשורת מתפקסות דווקא עליהם, ועל שני דגלי כ"ך בין עשרות אלפי דגלים כחול־לבן. אני בוחרת להתרכז במבוגרים, וגם בנערים ובנערות, שאומרים לשוטרים, ללוחמים וללוחמות של מג"ב: "תודה. תודה שאתם שומרים עלינו". ואלה משיבים להם: "חג שמח".

אנחנו פורשים מן ההמון לפני הכותל, נצמדים אל משפחת דיאמנט. הם נכנסים לעומק הרובע המוסלמי, אל ביתם הסמוך לשער הפרחים. בדרך צעירים ערבים נועצים בנו מבטים רושפי אש, אבל המשפחה ממשיכה ללכת עם הילדים בנחת עד לבית נחמיה.

הם פותחים בפנינו בשמחה את ביתם. שם, ממרומי גג הבניין, פתאום כל ירושלים בצבעי שקיעה פרוסה תחתינו - משער שכם ועד להר הבית, ובזווית קרובה ומפעימה במיוחד.

המסוק המשטרתי מרחף מעלינו. להקת ציפורים חוצה את השמיים, המואזין משמיע קולות תפילה שמתערבלים עם שירת הצועדים. זהו תמהיל שרק עיר כמו ירושלים מסוגלת להכיל.