"המורה, מתי יגיע התור שלי להירצח?": החשש של הילדים בצל האלימות בחברה הערבית
79 בני אדם נרצחו מתחילת השנה במגזר הערבי • אבל מעבר לאובדן החיים, נשארות גם צלקות בנפשם של הילדים, שחוששים להיות הבאים בתור • "לא על כל האלימות הצעירים מדווחים, כי הם מפחדים ממשפחותיהם" • ביום שישי ב"ישראל השבוע"
,עודכן
0השמעה
"אחד התלמידים אמר לי פעם משפט שנכנס לי ללב. הוא שאל: 'מתי יגיע התור שלי או של מישהו מבני המשפחה שלי להירצח?'. הוא גר באזור שהיו בו כמה מקרי רצח. היו לו דמעות בעיניים, אז נתתי לו כמחנכת חיבוק. הייתי צריכה בעצמי להתאפק לא לבכות לידו. כל הגוף שלי רעד. גם עכשיו, כשאני מדברת איתך, הגוף שלי רועד.
"אני חייבת להיות חזקה מול התלמידים, אבל אני בן אדם. אז לפעמים אני יוצאת מהכיתה ובוכה בשירותים של בית הספר או בחדר מורים".
כך מספרת מורה בבית ספר יסודי באחת מערי המשולש.
מתחילת 2023 נרצחו בחברה הערבית 79 בני אדם, בתוך חמישה חודשים. נראה כי אין מי שמסוגל לעצור את המגיפה המשתוללת ברחובות. התקשורת מתייחסת לצד הפלילי של הבעיה, אבל איש לא ניסה עד היום להבין מה עובר על המורים שנמצאים בחזית החינוכית בוקר־בוקר מול ילדים מפוחדים.
כיצד הם מנסים לתווך לתלמידיהם את המציאות הכואבת? ומה עובר עליהם כאשר הם עצמם עדים לקרב יריות או חווים איומים? שלושה אנשי חינוך במגזר הערבי פתחו בפנינו את דלת הכיתה ואת חדרי ליבם, ומעניקים לנו הצצה אל הזווית הקהילתית־חינוכית, על מה שנעשה ובעיקר על מה שלא.
הילדים לא יכלו להירדם
"יצא לי לראות אלימות", ממשיכה לתאר המחנכת. "חווינו את זה ממש מול הבית. ראיתי איך יורים על השכן שלי. אחרי כמה זמן גם רצחו אותו. פעם שמו פצצה לשכן. הילדים שלי באותה התקופה לא יכלו להירדם או לישון בחדר שלהם.
"אצלנו בחברה הערבית אסור לדבר, לומר את השם של הרוצחים. אם אתה מדבר - אתה תהיה הבא בתור. זה ידוע. כל בני העיר יודעים מי חיסל את מי, אבל אף אחד לא מדבר. כולם עוצמים עיניים.
"בכיתה לפעמים הילדים מזכירים מה ששמעו בבית. אני רק שומעת, לא מגיבה ועוברת לתלמיד הבא.
"כאמא וכמחנכת אני כל הזמן מפחדת על הילדים והתלמידים שלי. כל הזמן נורים אנשים בטעות. אולי בפעם הבאה אני אהיה הטעות? למשל, בתקופה האחרונה ברמדאן ירו על השכנים שגרים מאחורינו בכל יום במשך שבוע. אני והילדים שלי מתנו מפחד. אמרתי להם לא להסתכל מהחלונות, לא לדעת מי ירה ולא על מי ירו".
היועצים בבעיה רצינית
"כשיש ריב בין חמולות ויש ילדים בבית הספר משני הפלגים - זה אוי ואבוי", מתאר מורה לחינוך גופני מכפר בדואי בנגב. "זה איום ונורא. השבט התפלג לשניים, ואז חצי כיתה לא מדברת עם החצי השני. כמורה ספגתי איומים.
"פעם למשל, בשיחה אישית עם תלמיד במשבר, שאלתי על המצב בבית. מישהו מהמשפחה התקשר אלי ושאל למה אני מחטט. הוא התעצבן ואיים. אמרתי לו: 'אם אתה ממשיך לדבר ככה, אני פונה למשטרה'. למחרת הוא בא לבית הספר והתנצל.
"כאנשי צוות אנחנו יודעים שיש מקרים שעדיף להתרחק מהם, כדי לא להיכנס לבעיות. מצד אחד, אנחנו לא יכולים להתעלם מילד שעובר משבר ויש לנו חובת דיווח;
"מצד שני, יש פחד שההורים או בני משפחה יגידו: מה אתם מתערבים, מה זה העניין שלכם? קשה לעשות את העבודה שלנו כמו שצריך.
"מי שנתקלים בזה הכי הרבה הם היועצים והיועצות החינוכיים. אם יש מקרה שמצריך דיווח, הם בבעיה מאוד רצינית. היו הרבה מקרים של אלימות עם יועצים חינוכיים עד היום. אני מתאר לעצמי שהם לא מדווחים על הכל, כי הם מפחדים מהמשפחות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו