יעל גרימברג ניסתה להיות אמא, בת, אישה - הכל רק לא הנאנסת משמרת

בגיל ארבעים ותשע היא מתה ממחלת ריאות אחרי שבגיל ארבע עשרה היא הפסיקה לנשום. ככה זה כשארבעה גברים עושים בגוף שלך כרצונם, הופכים אותך למריונטה, משתמשים בזה שאת חלשה והם בעלי הבית. מנצלים את זה שאבא שלך מת ואת מרגישה לגמרי לבד. את רוצה יחס, חיבוק, תמיכה והם רוצים סקס ואם לא אז הם יחלישו אותך יותר, יוציאו לך שם, יגזרו את דינך.

מושב אחורי של סובארו לבנה, שם זה התחיל. בדמיון היא חשבה אהבה, במציאות זה היה אונס. ברגע ההוא שהיא שכבה שם, מנותקת מעצמה, הכל נעצר. ואחריו שום דבר לא חזר לעצמו והיא לא לעצמה, רק הפגיעה שבה ופגעה, מסרבת להרפות, מטיחה לרצפה בכל פעם שניסתה להזדקף. להרים את הראש.

והיא ניסתה, באמת שניסתה. להיות אמא, בת, אישה, הכל רק לא להיות שוב הנאנסת משמרת. אבל לכי תילחמי בקיבוץ, במשפחה, בבנים ששבו לגבולם למרות שלא היה להם גבול והמשיכו הלאה. לכי תצילי את הנפש ההיא שקרסה אל תוך עצמה, את העיניים שנעצמות כדי לא להביט, את הלב שאחרי הלילות ההם הזרים פנימה והחוצה דם דל בחמצן. מגיל ארבע עשרה ועד יום מותה היא נחנקה.

ובכל זאת, ולמרות ועל אף, המלחמה שלה הובילה למהפכה: "אין שחור שהוא לבן ואין לילה שהוא יום. לא הוא לא" כתב השופט חשין ז"ל בפסק דין שמרת. ומאז אין יותר לשאול למה את מתכוונת כשאת אומרת לא: זה ברור, מובן וחד משמעי.

חיים שלמים של סבל לאחת הם אבן דרך בחייהן של כ"כ הרבה אחרות. והלוואי וכנסת ישראל ובתי הספר ומקומות עבודה היו עוצרים לרגע ועומדים דוממים לזכרה שליעל גרימברג,אישה שמתה בגיל ארבע עשרה ונקברה אתמול. אישה של סיוט מתמשך שקורע בכל פעם את העור הדק. אישה שלא זכתה לרגע אחד של שקט בחייה הבוגרים וראויה כ"כ לדקת דומייה.