מזיכרון לנחמה: דווקא בימים של סערות וקיטוב, ראוי שנקשיב לקולות השכול

בכל שנה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, צפים ועולים הזיכרונות ממערכות ישראל בשירותי הצבאי לפני כארבעה עשורים. הייתי אז קצין צעיר במלחמת לבנון הראשונה - מבצע "שלום הגליל" בשנת 1982. והמראות הקשים של חללי צה"ל, הפרחים הצעירים שנקטפו בדמי ימיהם, לא עוזבים אותי גם כיום.

בחודש יוני בשנת 1982, גדוד 7041 שלנו בפיקודו המג"ד של סגן אלוף אשר דיאמנט, וגדוד של אוגדת הצנחנים בפיקודו של תת אלוף דאז עמוס ירון, יצאו לקרב דרך ציר החוף מראש הנקרה – נהריה, לכיוון הערים צור וצידון בלבנון. עם כניסת הגדוד בציר החוף, קיבלנו פקודה להתפצל ולעלות על נחתת (ספינת חיל הים), שיצאה באישון לילה מחוף נהריה, בכדי לבצע פריצה וחסימת כביש על ציר החוף בנהר האוולי.

נחתנו במקום לפנות בוקר בשעה 4.30 תחת הפגזה כבדה. (ציר שאיפשר לכוחות צה"ל לזרום לציר החוף) במקום הקמנו תאג"ד (תחת איסוף גדודי) על חוף הים הלבנוני (נהר האוולי) כבית חולים קטן, שאליו לצערי זרמו פצועים רבים וחללי צה"ל שנפלו בערים צור וצידון. טיפלתי בהם עד להטסתם במסוקים, מהחוף לבית החולים רמב"ם בחיפה. התחושות היו קשות מאוד - הלחץ והאימה התערבבו בכאב ודמעות שחנקו את גרוני על הכאב הגדול של ההורים והמשפחות השכולות שאיבדו את יקיריהם וטרם קיבלו את הבשורות הקשות.

אחרי יומיים של לחימה במקום, ולאחר שנוצר קשר עם הגדוד שלי שיצא מנהריה ביבשה, המשכנו לכיוון כיבוש העיירה דאמור, שם נהרג ידיד שלנו בחסידות חב"ד - סגן הרמטכ"ל האלוף יקותיאל (קותי) אדם ז"ל מקיבוץ משמר השבעה שליד בית דגן. משם המשכנו לכיוון הערים עליי, בחמדון, ג'וניה ונמל התעופה של ביירות, עד למצור על העיר ביירות עצמה, כאשר כל הדרך תחת אש כבדה, נאלצנו לטפל במסירות בפצועים, ובעיקר לשמור על החללים ולהביאם לקבורה.

כקצין חרדי בצה"ל, לא אשכח את תפילת קבלת שבת המרגשת שהתפללנו כתף אל כתף דתיים וחילונים כאחד. כאשר פצחנו בתפילה ברגש ובדמעות - "ידיד נפש אב הרחמן", כשלצערי תוך כדי התפילה נקראתי לטפל בשני חללים. כמידי שנה אני מדליק לעילוי נשמת החללים הקדושים השם יקום דמם, נר זיכרון, ולומד משניות עבור הנשמות הטהורות, ומחבק את המשפחות השכולות במחשבותיי.

הזיכרון הוא אכן קשה, אולם בסופו של דבר, כמה שהוא אישי, הוא אמור להוביל אותנו לנחמה. נחמה על כך שלא לחינם נפלו אותם גיבורי חיל. ודווקא בימים אלו של סערות וקיטוב בעם, היה מן הראוי שנקשיב קצת לקולות הנחמה לצד כאב השכול. לכבד את זכר הנופלים שהלכו ברעות וחברות מדהימה לקרב ממנו לא חזרו. לדעת שהמחבר בנינו רב על המפריד ושאנחנו מגנים ונלחמים על אותה ארץ אהובה, חמדת אבות ומשאת לב של כל יהודי באשר הוא.

בואו לא ניתן לרגשות להטעות אותנו. נחבק האחד את השני בהרכנת ראש, אך מיד לאחר מכן נזקוף את אותו הראש, נמחה דמעה ונביט יחד לאופק טוב ומעודד יותר. בידיעה שהביחד עדיף עשרת מונים על הפירוד. יהי זכרם ברוך, של כל אלו שחירפו את נפשם למען הגנת הארץ והעם, ונפשם תהא צרורה בצרור החיים-אמן.