שתי מלחמות, קבר מול קבר: סיפורם הכואב של האחים אסולין

"השעה היתה 2:00 בלילה כשנקשו לנו בדלת. הייתי אז חייל בחופשה אצל ההורים באשדוד. בפתח עמדו שוב אנשי קצין העיר. אמרו לנו שאלי אחי נפצע והוא ברמב"ם. כשהגענו לשם, הרופא לקח אותי הצידה ואמר לי שגם נס לא יעזור. כמה ימים אחר כך הוא נפטר. ממש במקרה, בלי שום תכנון, הוא נקבר מול הקבר של אשר, אחי האחר. שני אחים, שתי מלחמות, קבר מול קבר".

סא"ל (מיל') ציון אסולין (60), מפקד ימ"ל (יחידת מילואים) הנצחה באגף משפחות הנצחה ומורשת במשרד הביטחון, שכל שני אחים במלחמות ישראל: אחיו אשר נהרג במלחמת יום הכיפורים בהיות בן 18; אחיו אלי (אליהו) נהרג במלחמת לבנון הראשונה, כשהיה בשירות מילואים, בהיותו בן 29. מאז חייו נעים בין ההנצחה האישית־המשפחתית לבין תפקידו במילואים. 

בין ייאוש לתקווה

"הוריי עלו ממרוקו בשנת 1963", מספר אסולין. "מזל, אמא שלי ז"ל, היתה בהיריון איתי בחודש התשיעי. אני כמעט נולדתי במטוס. איך שהגענו לארץ נולדתי, והוריי החליטו לקרוא לי ציון. משפחה דתית מסורתית מגבעת המורה שבעפולה".

הם היו משפחה ברוכת ילדים עם תשעה אחים ואחיות. בשנת 1973 הוא היה תלמיד בכיתה ה'. שני אחיו הגדולים, אלי, בן 19, ואשר בן 18, שירתו בצה"ל בו בזמן.

"אלי היה בגולני, ואשר התגייס לתותחנים, הוא סיים קורס תותחן. הם יצאו לנופש בראש השנה, והגדוד הוקפץ לגולן לקראת יום הכיפורים. ב־6 באוקטובר פרצה המלחמה, כל רמת הגולן הורעשה. אחי היה בסוללה בגדוד 405 ליד תל פארס.

"בלילה הם שמעו רעשים של טנקים. הקצין שלהם ניגש עם פנס לראות מה קורה והבחין בטנקים סוריים. הוא ניסה לסמן להם לירות, אבל לא הצליח. הסורים הרימו פצצת תאורה, והטנקים הפגיזו את הסוללה. כמעט כל הסוללה הושמדה. אחי נהרג במקום, אבל הוכרז כנעדר למשך חודש. התברר שהוא נקבר בקבורה זמנית".

בכל הזמן הזה התנדנדה המשפחה בין ייאוש לתקווה. "אלי, שהיה ברמת הגולן, שמע שהארטילריה חטפה מכה וחיפש את אשר בכל הרמה. הייתי אז ילד קטן, וזו היתה תקופה שאני לא אשכח לעולם. אחרי המלחמה הוא זוהה והובא לקבורה בחלקה הצבאית בבית העלמין בעפולה", מספר ציון.

טרגדיה כפולה

כדי להרחיק את האם מזל מקבר בנה, המשפחה עזבה את עפולה. "כשאמא היתה הולכת לבית הקברות, היא היתה חוזרת שבר כלי. לכן בשנת 1977 העתקנו את מקום המגורים מעפולה לאשדוד, שבה יש לנו משפחה".

האח אלי הספיק מאז לסיים שירות צבאי ולהשתחרר מצה"ל. הוא היה נהג אוטובוס, נשא לאישה את ירדנה, ויחד הם הביאו לעולם בן, שלו קרא אשר, על שם אחיו שנפל. בהמשך הוא חזר לשרת בקבע וביקש לשרת בגדוד תותחנים, כדי להמשיך את הדרך של אשר.

"הוא היה מחובר אליו מאוד. הם היו חברים, לא רק אחים", מספר ציון, "עליהם נאמר 'בחייהם ובמותם לא נפרדו'. הם עשו הכל ביחד. באוגוסט 1982, בזמן מלחמת לבנון הראשונה, אלי נכנס ללבנון. הוא היה נהג אוטובוס צבאי, שהסיע קצינים בין צור לצידון. נפתח לעברם ירי של מחבלים, ואלי נפגע בראשו.

"הוא פונה במסוק לבית החולים רמב"ם. כשנסענו אני ואמא לבית החולים, היא אמרה: 'אלי הלך'. הגענו לטיפול נמרץ ואנחנו רואים אותו שלם עם תחבושות בראש. הרופאים לקחו אותי לצד ואמרו לי: 'אתה אדם דתי, אבל גם נס לא יכול לקרות פה'. היתה לו פגיעת ראש קשה מאוד, ולאחר כמה ימים הוא נפטר".

אלי הובא גם הוא למנוחות בבית הקברות הצבאי בעפולה. בן 29 היה בנופלו. הוא הניח אחריו אישה ושני בנים: אשר ויובל.

ברית עם הצבא

ציון אסולין החליט להמשיך את דרכם של שני אחיו: "הייתי אז חייל בחיל האוויר. פניתי לאריה מזרחי, שהיה קצין תותחנים וקודם לכן מפקדם של אחיי. ביקשתי ממנו לעבור לתותחנים כדי להמשיך את דרכם. הוא לא הסכים.

"הוא אמר לי: 'איך אני אסתכל לאמא שלך בעיניים?' אני התעקשתי והצטרפתי לתותחנים. יצאתי לקורס קצינים, עשיתי קריירה צבאית ופרשתי אחרי 25 שנות שירות".

אבל הקשר של ציון אסולין עם הצבא לא הסתיים. "זו ברית דמים עם הצבא", הוא מספר, "קשרנו את גורלנו בצה"ל. אני חי צבא ונושם צבא, וכל עוד יש לי כוח אמשיך לתרום ולתת. ההורים שלנו חינכו אותנו לנתינה ולציונות". לסיום הוא מבהיר: "האחים שלי נתנו את חייהם על המזבח, ואנחנו ממשיכים לעסוק בנתינה ובהתנדבות".