"אמא, כפרה עלייך, אני תותחן": תרמיל הפגז, הפרחים והגעגוע של קדיה חדד לבנה

בסלון ביתה של קדיה חדד ניצב תרמיל של פגז שהביא לה לפני 50 שנה בנה, אליהו חדד, זמן קצר לפני שנפל במלחמת יום הכיפורים. זהו אחד מהפריטים הבודדים שנותרו לה כמזכרת ממנו, לצד שרשרת שהעניקה לו בגיוס ושעזרה להביא לזיהויו הסופי.

ליבה אמנם נשבר לרסיסים מאז שנהרג אליהו בתעלת סואץ כתותחן בטנק שהסתער בראש - אך בתרמיל, שמשקלו קילוגרמים לא מעטים, היא בחרה לשים פרחים, שמעידים על רצונה לבחור בחיים.

על אף עשרות השנים שעברו מאז, קדיה עדיין מתארת בדיוק מצמרר את השתלשלות האירועים - מהגעתה ארצה מתימן אל המעברה, דרך לידת שבעת ילדיה והמשק שהקימה עם בעלה יפת במושב עזריאל שבשרון, וכלה בחודשים האחרונים של אליהו - כולל שבעת החודשים שבהם הוגדר נעדר.

"אני חיה עם חור ענק בלב. אין יום שאני לא מתגעגעת לאליהו. אני גרה בכניסה למושב, ובכל פעם שחייל נכנס בשער אני מנשקת אותו ונזכרת בבן שלי"

"בשבועות לפני שפרצה המלחמה, וגם בראש השנה, הוא היה בשבת בבית, שבוע אחר שבוע", היא נזכרת. "כששאלתי אותו איך שחררו אותו, הוא סיפר לי 'קיבלתי פרס כי יריתי באופן מדויק על מטרות'. שאלתי אותו 'ירית ברובה?', אז הוא צחק, חיבק אותי ואמר לי 'אמא, כפרה עלייך, יריתי עם הטנק, אני תותחן'. בחיי שעד אז לא ידעתי מה זה. שבוע אחרי זה אליהו חזר הביתה עם התרמיל של הפגז. הוא סחב אותו מסיני הביתה למושב. הוא נתן לי את זה למזכרת, ומאז אני שומרת אותו".

ימים מתוחים

רב"ט אליהו חדד היה רק בן 19 במותו. הוא היה בחור פיקח וחברותי שכולם אהבו, למד בישיבה החקלאית בכפר הרא"ה והתגייס לחיל השריון. כאמור, לקדיה וליפת נולדו שבעה ילדים: רותי, אליהו, מיכל, גבי, שמשון, רונית, ולאחר האובדן הגדול בא לעולם בן הזקונים - אליחי.

"כל הילדים שלי הם ילדים טובים, אבל אלי היה מיוחד במינו - אין מישהו שדמה לו באופי", היא מספרת. "כשפרצה המלחמה הגיעו חיילים מקצין העיר והודיעו לנו שהוא נעדר. רק אחרי חודש לקחו אותנו לצפות בסרטים שצילם הצלב האדום, כדי לנסות לזהות אם הוא בין השבויים. לפתע ראיתי חייל שדומה לבן שלי, הצבעתי עליו, ופתאום הגיעה עוד אמא ואמרה - 'זה הבן שלי'. התחלנו לריב".

הימים הבאים היו מתוחים עבור קדיה. היא רק חיכתה שהשבויים יגיעו ארצה: "באותה התקופה לא היו טלפונים. ביום חזרת השבויים נאמר לנו שמי שהבן שלו חזר מהשבי, יגיעו לאסוף אותו בשתיים בלילה. באותו הלילה ישבנו וחיכינו עד שש בבוקר. אף אחד לא בא לקחת אותנו. זה לילה שלא אשכח עד יום מותי".

נזכרת בבן

במשך שבעה חודשים חיכתה המשפחה שהצבא יאתר את בנה - תקופה שבה הבית התפרק, העופות מתו והפרחים נבלו, עד שבשלב מסוים קדיה החליטה לקום מהאסון ולהמשיך בחייה עבור ילדיה. "אין יום שאני לא מתגעגעת אליו. בכל שמחה, בכל חתונה, אני שמחה בשביל הילדים והנכדים - אבל מבפנים הלב שורף, הייתי בוכה בצד", היא מספרת בדמעות.

"אני חיה עם חור ענק בלב" אומרת קדיה, "אין יום שאני לא מתגעגעת לאליהו. אני גרה בכניסה למושב, ובכל פעם שחייל נכנס בשער אני מנשקת אותו ונזכרת בבן שלי".