טרוּס לעולם לא תשכח את יום הולדתה ה־17. בבית הוריה שברוטרדם היה נהוג לפנק את ילדי יום ההולדת במטעמים ובמתנות קטנות. אך הפעם היא לא נמצאה בבית הוריה. היא הסתתרה לבדה אצל משפחה נוצרית בכפר נאלדוויק, שומרת נפשה מחיילים גרמנים ומשכנים סקרנים. על עוגת יום הולדת, ואפילו על עוגיות חמאה פשוטות, היה אפשר רק לחלום.
באותו החורף שרר בהולנד רעב, ואנשים נאלצו לאכול מזון בהמות ופקעות של צבעונים. אך טרוס לא נתנה לבטנה המקרקרת להשבית את שמחת יום ההולדת. היא הכינה תפריט חגיגי, איירה אותו ב־17 נרות דולקים, וכתבה בו: "נאלדוויק, 12.11.1944, יום ההולדת של טרוס דה הרטוך. תפריט: סלט גינה, מרק מוקרם, תפוחי אדמה, ירקות, קציצות בשר, פודינג פירות, קפה ועוגיות".
"עד 120 שנה", בירכו את טרוס חבריה למסתור, ביודעם היטב כי כל יום עלול להיות יומם האחרון. השנה חגגה טרוס את יום הולדתה ה־95. "כדי להבין את גודל הנס צריך לראות את התמונה הגדולה", אומרת ורדה בן־זהב, אחייניתה של טרוס. היא מסבירה כי עם תחילת הגירוש למחנות הריכוז, אלפים מיהודי הולנד בחרו להיעלם מתחת לפני השטח עד יעבור זעם. הם הסתתרו בערים ובכפרים, מתחת לרצפה ומאחורי קירות כפולים, בתנאים קשים ובמתח מתמיד. המפורסמת שבהם היא אנה פרנק. כ־40% מהמסתתרים, כמו אנה פרנק ומשפחתה, נתגלו בעקבות הלשנות וגורלם נחרץ.
שונה היה גורלם של בני משפחת דה הרטוך. בתום המלחמה הם התקבצו ממקומות המסתור שלהם: ההורים רוזטה ולוי, וחמשת הילדים - אנני, טרוס, יצחק, שלמה ואסתר. שבע נפשות, שבעה מסלולי בריחה והסתתרות, שבעה ניסים. כולם, בלי יוצא מן הכלל, נותרו בחיים. מה הסיכויים?
"החלוצות לפני המחנה היו הבנות הגדולות", מספרת ורדה, "אמי אנני בת ה־17 ודודתי טרוס בת ה־16. באותה עת היתה רוטרדם כמעט 'יודנריין' (נקייה מיהודים), אך סבי, שניהל את בית העלמין היהודי, נחשב עובד חיוני וקיבל פטור מגירוש ("עד להודעה חדשה") עבורו ועבור משפחתו".
לא הרפתקאות, הצלה
בערב קר ומושלג של דצמבר 1943 הופיעה בבית המשפחה בֶּפּ בינקורסט, התופרת הצעירה שנעזרו בה לתפירת תכריכים. "נודע לי שאתם מועמדים לגירוש", הזהירה אותם בפ, "באתי להציע את עזרתי. אני פעילה במחתרת ויכולה למצוא לכם מקומות מסתור". היא הסבירה שקשה להחביא משפחה גדולה, ולפיכך תיאלץ המשפחה להתפצל. איש־איש לנפשו. "אם תחליטו בחיוב, השאירו לי פתק לבן בתיבת הדואר", אמרה.
רוזטה ולוי שקלו את ההצעה בכובד ראש. מצד אחד עמדה ההצלה מגירוש (אז עדיין לא ידעו שמדובר בהצלה ממוות), ומנגד, כדי להסתתר היה עליהם להיפרד מהילדים לפרק זמן בלתי ידוע, לשים את מבטחם בזרים ולחיות בפחד בלתי פוסק מחשיפת המסתור ומנפילה לידי הגרמנים. הכף נטתה לטובת הישארות בבית. הרי הפטור מגירוש הוכיח את עצמו עד כה, וסוף המלחמה כבר נראה באופק.
"טרוס ואני הולכות לבית של בפ לשים לה פתק לבן בתיבת הדואר", הכריזה אנני. "אתן מחפשות הרפתקאות?", כעסה עליהן האם. "לא", ענתה טרוס, "אנחנו מחפשות הצלה. זה הסיכוי היחיד שלנו להינצל".
אנני וטרוס חשו את החבל המתהדק. בשלוש וחצי השנים שחלפו מאז פלישת הצבא הגרמני (ב־10 במאי 1940) סבלו יהודי הולנד מרדיפות ומהתעללויות. ילדי דה הרטוך חוו את הבליץ על רוטרדם, את הגזירות וההתנכלויות ואת קרוביהם שנעלמו בן־לילה, ושדלת ביתם נחתמה בסרט דביק. בכל בוקר, כשהילדים היו מגיעים לכיתה, נגלו לעיניהם עוד מקומות פנויים. חברים שאתמול שיחקו יחד נעלמו כלא היו. חוויה קשה זו תלווה אותם כל חייהם.
מכיוון שגרו במתחם בית העלמין, הם ראו את הגופות שהונחו מעת לעת ליד השער ועליהן פתק: "זהו יהודי - נא לקבור בבית עלמין יהודי". היו ביניהם אנשים שנרצחו באכזריות, ואחרים שהאימה הכריעה אותם ובחרו להתאבד. לפעמים נרשמו על הפתק פרטי המת, ולפעמים נקבר כאלמוני.
ליד דלת הבית המתינו לילדים תיקים שארזה להם אמם, תיק לכל ילד, משום שבכל רגע נתון היו עלולים להגיע שוטרים הולנדים או גרמנים ולקחת בן משפחה. הרי הפטור של אביהם, לרגע לא שכחו זאת, הוא רק "עד להודעה חדשה".
למחרת ביקורה של בפ, נלקחו אנני וטרוס למקומות המסתור. הוריהן התרגלו לרעיון והסכימו להפקיד בידי המחתרת את שאר ילדיהם: יצחק בן ה־14, שלמה בן ה־10 ואסתר בת ה־5. רק אחרי שחמשת ילדיהם הוסתרו בהצלחה - לפי דיווח המחתרת - הרשו לעצמם רוזטה ולוי להסתתר אף הם.
תחילה הסתתרו ברוטרדם, אך כעבור שבוע זיהה אותם מישהו, והם הועברו בבהילות לכפר נאלדוויק. רוזטה צוידה בתעודת זהות בדויה ונשלחה לביתם של מרתה והֵיין סנפר, מראשי המחתרת בדרום הולנד. היא הגיעה על תקן האומנת. כל הזמן הזה התגורר לוי בבית השכן. לעיתים היתה רוזטה נתקלת בו ברחוב, ובאחד הימים סיפרו ילדי סנפר בהתרגשות לאמם: "ראינו את האומנת מנשקת מישהו!". בלילות ישנה רוזטה בחדר הילדים מאחורי וילון, ולפעמים, באין רואים, היתה הגברת סנפר מכניסה את לוי לחדר.
הסכנה בכל מקום
לרוזטה וללוי לא היה מושג היכן מוסתרים ילדיהם, מה גם שמקומות המסתור שלהם השתנו חדשות לבקרים. לפעמים בעל הבית נחשד בעיני השלטונות או קיבל פיק ברכיים, והמחתרת הבהילה את המסתתר למקום אחר; ולפעמים, כפי שגילו חלק מילדי דה הרטוך, גם במסתור ארבו סכנות גדולות.
אף שנבחרו בקפידה, לא כל המסתירים פעלו מתוך אידיאליזם או אהבת האדם, וחלקם הסתירו יהודים תמורת כסף או בתקווה להמיר את דתם לנצרות.
"עד שחרורה של הולנד", מספרת ורדה, "נאלצה אמי אנני לנדוד בין שישה מקומות מסתור. טרוס נדדה בין תשעה, יצחק התחבא ב־12 מקומות, כולל אחד בבלגיה, שלמה הוחבא בשבעה מקומות, ורק אסתר הקטנה נותרה כל העת במקום אחד".
בחודשי ההסתתרות התמודדו ילדי דה הרטוך עם אתגרים קשים מנשוא: רעב, בדידות, השפלות ופחד מוות. הרחובות שרצו מלשינים ומשתפי פעולה. אנני וטרוס נאלצו להדוף חיזורים אגרסיביים והטרדות מיניות.
"כשאמי הסתתרה באפלדורן", משחזרת ורדה, "תפס אותה יום אחד בעל הבית, שוחט עב בשר שכונה 'אום חרט'. היא הצליחה להתחמק ממנו, אך באותו הלילה הטמינה סכין מטבח גדולה מתחת לכרית. ליתר ביטחון הכניסה למיטתה את הילדים הקטנים, כביכול כדי לחממם. השכם בבוקר עזבה את הבית וצעדה ברגל, בקור מקפיא של מינוס 16 מעלות, בלי לדעת לאן פניה. בזכות תושייתה וחריצותה הצליחה למצוא לעצמה מקומות עבודה ומסתור".
יצחק בעל התושייה הצליח להימלט כמה פעמים מפשיטות של הגרמנים. לאחר שעבר לידי המחתרת, כשהסתתר בעליית הגג של בפ ובעלה אד, נשמעו בוקר אחד חבטות בדלת וצעקות רמות: "כאן האס.דה, פתחו מייד!". בזמן שאנשי שירות הביטחון סרקו את הקומה התחתונה, יצחק השתחל מחלון עליית הגג, טיפס על גג הרעפים וקפץ לגג בית השכנים. הוא רץ לבית המלאכה של אד בכפר קראלינגן, הנמצא כשלושה ק"מ ממזרח לרוטרדם, והספיק להזהירו בזמן, דקות בודדות לפני שהשוטרים הגיעו.
יצחק ואד לא ידעו שבאותם הרגעים נלקחת בפ למעצר, שממנו תועבר לראוונסבריק, מחנה הריכוז לנשים הגדול ביותר בגרמניה. כשהסתתר יצחק בכפר נירקאנט, הוא נמלט מפעולת תגמול אכזרית וממוות בטוח. חיילי האס.אס שלפו את כל גברי הכפר מבתיהם והעמידו אותם בשורה על גדת הנהר, כשגבם למים ופניהם מול כיתת יורים. "תהרגו את כולם", פקד המפקד על חייליו. יצחק סירב למות. לעיני כיתת היורים הוא רץ במהירות ונעלם בסבך קני הבמבוק.
שלמה עדין הנפש סבל יותר מכולם. באחד ממקומות המסתור שלו, באמסטרדם, אולץ להישאר כל היום בתוך ארון בגדים. מרוב פחד חזר בן העשר להרטיב. "מה עשית, יהודון?", צעק עליו בעל הבית, "כל החדר מסריח". הוא גרר את שלמה באוזנו אל החלון, הראה לו את תחנת המשטרה ואיים להסגירו.
מחשש שירטיב בשנתו, שלמה נמנע מללכת לישון, ומאז ועד לסוף ימיו סבל מנדודי שינה מייסרים. המחתרת גילתה רגישות למצוקתו ומצאה לו מקום חלופי. לרוע מזלו, המחבוא נחשף - ושלמה גורש ברכבת למחנה וסטרבורק, אחד משני מחנות המעבר שהנאצים הקימו בהולנד ליהודים. "תראה, הראש שלי עובר בין שתי דלתות הקרון", התרברב שלמה בפני אחד הנוסעים. "נו, תראה לי", ביקש הנוסע, דחפו החוצה וכך הציל את חייו. שלמה זכר את עצת אביו, לפנות לכנסייה בעת צרה, וכך הצליח לחבור שנית למחתרת ההולנדית.
מקום המסתור האחרון שלו, חווה כפרית בעיר הרדה, היה הגרוע מכולם. שלמה עבד בפרך ורעב ללחם, וכשהרעב גבר עליו הרג חתול ואכל את בשרו. על גג החווה הותקנה נקודת נ"מ של הצבא הגרמני, ואחד החיילים נהג להתעלל בשלמה להנאתו.
אסתר הוסתרה במאסטריכט. היא לא דיברה הרבה, אך בין המילים התבהרה התמונה. בעלת הבית רדתה בה והתעללה בה, בעוד את בתה היא פינקה. בחודשי הרעב זכתה הבת לרוב המזון, ואילו אסתר נאלצה להסתפק בפירורים. בלילות היא היתה בוכה מרוב רעב ומגעגועים.
"עם זאת", מדגישה ורדה, "רוב רובם של נותני המקלט היו אנשים טובים והגונים. אלמלא הקרבתם ונדיבותם, הסיפור היה מסתיים לגמרי אחרת. כמה מהם זכו לימים בתואר 'חסידי אומות העולם', כולל כמובן בפ בינקרוסט התופרת ובעלה אד".
חובת האנושיות
בתום המלחמה, בדרך לא דרך, שבו הילדים לביתם שבמתחם בית העלמין היהודי. הבית נבזז ופולשים התנחלו בו. מדי פעם הבחינו הילדים בשכן הלובש אחד מבגדיהם, או רוחץ את מכוניתו בפיסת טלית שנלקחה מבית הטוהרה. פעם כשנכנסו לשכן לברר משהו, ראו מנורת תקרה תלויה על חוט תפילין. לוי חזר לנהל את בית העלמין, "בית החיים", שהעניק לו ולמשפחתו את חייהם. כל בני המשפחה המורחבת של לוי ורוזטה - הורים, אחים ואחיינים - נרצחו במחנות.
כהוקרה על כך שכל ילדיהם שרדו, החליטו רוזטה ולוי לקלוט לביתם שני יתומים שאיבדו את הוריהם בשואה: מיה לקמקר בת ה־7 ורובי דה פריז בן ה־6. גם מיה ורובי הוסתרו בעזרת המחתרת.
כל הילדים השתקמו, עלו ארצה (מלבד טרוס), הקימו משפחות אוהבות וחיו חיים מלאים, אך מוראות השואה המשיכו ללוות אותם כל חייהם. צאצאיהם, בני הדור השני, השקיעו בשנים האחרונות מאמץ רב על מנת להתחקות אחר קורות המשפחה בשואה. אמנון דה הרטוך ז"ל, בנו של יצחק, למד הולנדית על בוריה, סייר במוזיאונים, בארכיונים ובמרשתת וקרא את עיתוני התקופה. המידע הרב שליקט והראיונות עם השורדים סייעו לשחזר את עיקרי הסיפור.
"הרגשתי שמוטלת עלינו חובה קדושה לתעד את סיפור משפחתנו בשואה", סיפר אמנון. כמי שהיה עד לצלקות שהותירה השואה בנפשם של אביו ודודיו, גזר מכך לקח חשוב: "אם שנה של סבל יוצרת טראומה קשה כל כך, מוטל עלינו - כל בני האדם באשר הם - לנקוט משנה זהירות כלפי חפים מפשע. בכל יום עלינו לשמור על כבודם, על משפחתם, על שלמות גופם ונפשם". •
אמנון דה הרטוך הלך לעולמו ב-16 בנובמבר 2022. הראיון איתו נערך זמן קצר לפני מותו. הסיפור המלא עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת "מכון קורות"
