כ־150 אלף שורדי שואה חיים היום בישראל. אחד הארגונים שלקחו על עצמם את משימת שימור זיכרון השואה הוא הסוכנות היהודית. לאחרונה נוסד במסגרתה פרויקט "פודקאסט שלייקעס" - מיזם ייחודי שמפגיש בין שורדי השואה לבין סטודנטים.
"רצינו לצאת מהמסגרת הרגילה של ההתנדבות", מספרת נופר זארקה, שיזמה את הפודקאסט ביחד עם חן חיימוביץ'. "חשבנו איך אנחנו יכולים לחדש, ובעיקר איך מספרים את סיפורם של השורדים מזווית אחרת, כזו שמציבה אותם בעמדת חוזקה".
"פודקאסט שלייעקס" הוא מיזם שכולל שישה זוגות של שורדי שואה וסטודנטים. חברי הקבוצה נפגשו לשבעה מפגשים, שבמהלכם עברו סדנת כתיבה ייעודית. בסיומה כל אחד מהמשתתפים כתב סיפור אישי. הנושאים שבהם עוסקים הסיפורים מגוונים במיוחד, וכוללים אהבה ראשונה, מוזיקה, געגועים, אופטימיות, ועוד.
"השיח שנוצר בין הצדדים הוא משהו שנדיר לראות", מוסיפה זארקה. "נוהגים לדבר על כך שהדור הצעיר והדור המבוגר כל כך שונים - אלא שמה שמייחד את הפרויקט הוא דווקא מציאת המשותף".
דנה זקס, מנהלת היחידה לפעילות בישראל, מחזקת את דבריה. "הסוכנות היהודית עובדת בכל שנה עם אלפי בני נוער וצעירים, אלה עוברים תהליך למידה ומקבלים כלים לחולל שינוי חברתי. היכולת של אותם צעירים להתנדב, ליזום וליצור מיזמים חברתיים מאפשרת לנו לייצר אדוות משמעותיות הנוגעות באנשים רבים בחברה הישראלית".
"להביט בטוב שבאדם"
יהודית פרידמן, בת 86
"כשאני מספרת את הסיפור שלי, אני תמיד נזכרת אילו אנשים טובים פגשתי לאורך הדרך", אומרת שורדת השואה יהודית פרידמן. "ממרום גילי, אני חושבת שצריך לזכור להסתכל תמיד על הטוב שבאדם. גם היום, על אף ההבדלים בינינו, אנחנו עדיין קרובים. הדעות שלנו אולי שונות, אבל במהות שלנו אנחנו קרובים".
פרידמן נולדה בקרקוב למשפחה דתית. עם פרוץ המלחמה החליטה אמה לפצל אותה ואת אחיה הגדול בין משפחות נוצריות על מנת להבטיח שיישארו בחיים. "לא הורשיתי לקרוא לאמי 'אמא', הייתי צריכה להתנהג כאילו היא ידידה של המשפחה. יום אחד שלחו אותי לטיול בפארק והיא אמרה לי שבקרוב תיקח אותי".
שמלה, מעיל ונעליים
אמה של יהודית מעולם לא חזרה. זמן לא רב לאחר מכן הנאצים תפסו אותה, והיא נשלחה להשמדה. למרות זאת, היא ביקשה מאחרים לדאוג לילדיה, וביקשה שייקחו את יהודית לקרובת משפחה בסלובקיה. "לא ידעתי לאן אני הולכת", היא נזכרת. "זה היה רגע מאוד קשה וטראומטי בשבילי, פחדתי למות ברעב".
זמן קצר לאחר הגעתה לקרובת המשפחה, פלשו הגרמנים לסלובקיה והחלו לשלח יהודים למחנות. מעטים קיבלו אישור להישאר. "זוג יהודים שפגשתי החליט לאמץ אותי. הם קנו לי שמלה, מעיל ונעליים והייתי קוראת להם 'אמא' ו'אבא'". גם הוריה המאמצים של יהודית לא הורשו להישאר זמן רב בסלובקיה. הם נאלצו לברוח ליערות, ויהודית הבינה שהיא לבדה.
"הוריי לא חזרו מהתופת. קראתי לאחרים 'אמא' ו'אבא' אבל הם לא חזרו עוד. הנאצים תפסו את אמי ורצחו אותה, ובאבא שלי הם ירו על המקום".יהודית ברחה ממזרח סלובקיה למרכזה והגיעה למשפחה נוצרית, שאצלה התגוררה עד תום המלחמה. "המשפחה הזאת לקחה אותי, ניקתה אותי, ואפילו דאגה שאעשה אמבטיה".
"עוצמה נשית ומבט לעתיד"
בשנת 1967 עלתה לישראל עם בעלה אלפרד וילדיהם. היום יהודית היא סבתא לתשעה נכדים ולשלושה נינים. "עבדתי במכון לחקר הנגב, ואני זוכרת תקופה שבה לפני קבלת המשכורת נשארתי בלי כסף. מנהל כוח האדם קרא לי והוציא מארנקו האישי 200 לירות. לא האמנתי".
יהודית השתתפה במחזור הראשון של "פודקאסט שלייקעס", לצד סיגל אליאב (23), סטודנטית לפוליטיקה וממשל. סיגל מספרת שהמפגש המשותף עם יהודית נתן לה פרספקטיבה חדשה לחיים. "נחשפתי לאישה שעברה חיים כואבים, ובכל זאת יש בה כל כך הרבה עוצמות. היא לימדה אותי על עוצמה נשית, אהבה עצמית ומבט לעתיד".
"בזכות האהבה נותרתי בחיים"
שרה וייסמן, בת 86
"אהבה זה להחזיק את האדם בלב לתמיד", משתפת שורדת השואה שרה וייסמן. "בין אם מדובר בבן זוג, משפחה או חברים. אהבה היא מה שהופך אנשים לבני אדם, ובזכות האהבה של אמא שלי נותרנו בחיים". וייסמן, ילידת רומניה, עלתה ארצה בשנת 1980, כשכבר היתה נשואה עם שתי בנות.
עם פרוץ המלחמה, כשאמה בהיריון מתקדם, משפחתה ניסתה לברוח מרומניה. "אבא היה בטוח שתוך כמה ימים נחזור", היא נזכרת, "אבל אז התחיל הגיהינום". במשך שבעה ימים הם הלכו ברגל, תוך כדי הפצצות, עד שהגיעו לתחנת הרכבת. לאחר נסיעה של חודש בצפיפות איומה - הגיעו לאודסה. בשעה שהיהודים החלו לעלות לאוניות, אביה התעקש שיישארו. "אבא אמר שהוא לא מפחד מהגרמנים, שהוא יודע שהם תרבותיים. איזו טעות איומה".
"פתאום הם עצרו"
שבוע לפני הפלישה לאודסה אמה של שרה ילדה בן בשם דוד. שרה ומשפחתה הלכו לבקש מחסה בבית החולים ושהו שם במקלט. הגרמנים פלשו לאודסה, ווייסמן מספרת שהרחובות החלו להתמלא בגופות. בני משפחתה הוצאו מהמקלט אל הרחוב. "עמדנו בתור ליריות ופתאום הם עצרו", היא מתארת. "כנראה התעייפו, או שיצאה פקודה אחרת. הגברים הולכים לרישום, והנשים והילדים חוזרים הביתה".
"איזה בית?", שרה צוחקת, "לא היה לנו שום בית". את אביה של שרה לקחו לבית הסוהר, ושרה, אמה ואחותה הגיעו לגטו סלובודקה שהיה צפוף ומלא מחלות. אחיה התינוק נחלש ולבסוף מת. "אמי עטפה את דוד בבד וביקשה לצאת לקבור אותו. צעקו עליה 'מכאן אף אחד לא יוצא בחיים'. הבנתי שאין לי אח יותר. הגטו התרוקן והחליטו לגרש את כולנו לאקציה.
"אני, אמי ואחותי עמדנו בתור ולפתע הבנו שאנחנו מחכות בתור למות. אמי ביקשה כמה פעמים מהחייל לעבור לתור של מחנה העבודה והוא הדף אותה. כמה אומץ היה לה. הקצין הרומני שאל אותה מה היא רוצה, ואמי החכמה ענתה לו ברומנית, שפת אמו, והוא העביר אותנו תור. בזכות אמא שלי ניצלנו".
דור לדור יביע אומר
ככל שהשנים עוברות שרה מתרגשת יותר לספר את סיפורה. "בזמן האחרון אני נזכרת בפרטים שהנכדות שלי לא יודעות. עם הזמן אני מבינה את גודל האסון. חשוב לי לספר את הסיפור ואני מפחדת שהדברים יישכחו, שלא יישאר מי שיספר". שרה משתתפת ב"פודקאסט שלייקעס", לצד נועם יוספי (27), סטודנטית לספרות עברית ומזרח תיכון.
"למרות פער הגילים, שרה ואני מדברות באותה שפה. הפכנו להיות חברות, והיא מודל לחיקוי ומושא להשראה". נועם מדברת על הקשר עם שרה בהתרגשות גדולה. "עד היום אנחנו בקשר", היא מוסיפה, "היא מגיעה אלי לביקורים מדי פעם, ואנחנו מדברות בטלפון. התאהבתי בה".
"חינוך משנה מציאות"
מיכאל אדם, בן 83
"מה שמחזיק אותנו, כחברה, זה החינוך", אומר שורד השואה מיכאל אדם, סופר שכתב כמה ספרים, ושאחד מהם אף מיועד לילדים ועוסק באהבת בעלי החיים. "גם האדם במהותו הוא חיה. עם זאת, חינוך מגיל צעיר יכול לשנות מציאות ולהציל את המין האנושי מסיפורים כמו שלי".
אדם משתתף במחזור הקרוב של "פודקאסט שלייקעס". הוא נולד בפריז בשנת 1939. עם פרוץ המלחמה אמו שלחה אותו אל משפחה נוצרית בצפון צרפת. "הטעות שלה היתה שהיא רשמה אותי כיהודי. היא לא ידעה מה שהגרמנים מתכננים". מיכאל מספר שעד 1944 הילדות שלו היתה די רגילה, אלא שכשהיה בן 5 הגרמנים הגיעו לצפון צרפת, ושם החלו לבצע מעצרים המוניים של יהודים.
"קצינים וחיילים גרמנים פרצו לבית שלנו בצעקות", הוא מספר, "והוציאו אותי ועוד ילדה ששהתה איתי החוצה". הגרמנים לקחו את אדם במשאית שהיתה מלאה נשים וילדים, ושנסעה למחנה מעצר שבו פיצלו אותם לכמה מקומות שונים. מיכאל הועבר למחנה הריכוז דראנסי. למרבה ההפתעה, הוא פגש שם את אמו. "היא שמעה שמעבירים אותי למחנה ובאה לשם אחריי. יום אחד היא ניגשה אלי. לא זיהיתי אותה".
מיכאל ואמו שהו במחנה במשך תשעה חודשים. "היה קר מאוד, הייתי רעב, היו הרבה מחלות. חליתי מאוד ובגלל החשש שאדביק אחרים לקחו אותי במשאית, יחד עם אמא שלי. לא ידענו לאן לוקחים אותנו. אמא שלי בכתה כל הזמן. בדיעבד היא סיפרה על הפחד המתמיד שיירו בנו. היא שמעה שעומדים להרוג את החלשים".
"החיים הם ג'ונגל"
מיכאל ואמו נלקחו במשאית למחנה אחר, שאליו לקחו את כל הנשים והילדים: "יום אחד ראינו את מפקד המחנה, הקצינים והשומרים נסים על נפשם. אמא שלי אמרה שמעכשיו אנחנו חופשיים, ואז גם פגשנו את אבי שהיה שבוי בגרמניה במשך כל התקופה.
"כשהמלחמה הגדולה נגמרה, המלחמה האישית שלי רק התחילה", מיכאל מסכם. "חשוב לי לדבר על החיים לפני השואה, בדמוקרטיה, והחיים בזמן השואה, בדיקטטורה. לאורך השנים השתדלתי להשקיף על העולם סביבי כמו טייס, מלמעלה. למדתי שהחיים שלנו הם למעשה סוג של ג'ונגל, החזק שורד. למרות שלא קל, זאת המציאות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו