ניצולת השואה אסתר צמרי, בת 87 מקיבוץ מרחביה, כבר השתתפה פעמיים במצעד החיים בפולין. השנה היא קיבלה בפעם השלישית הזמנה למצעד - וסירבה בנימוס. במקום זה היא העדיפה להישאר כאן בארץ ולספר את סיפור הישרדותה ואת סיפור רצח בני משפחתה בפני 13 קבוצות ובפני מאות אנשים. "אנחנו כבר מעטים" היא אומרת, "מישהו צריך להמשיך את הסיפור, כדי שלא יקומו אנשים ויגידו ש'לא היתה שואה' - כי היתה שואה".
לאורך השנים סיפרה אסתר את סיפורה מאות פעמים, אך לדבריה "בכל פעם מחדש הסיפור מחזיר אותי לבית שלי שבו הייתי ילדה קטנה, וזה מוזר. כשאני מתחילה לספר את הסיפור אני רואה את הבית כאילו אני יושבת בו, ורואה את אמא מדליקה את נרות השבת לפני שאבא חוזר מבית הכנסת".
רק שניים שרדו
הסיפור שלה מטלטל: מתוך חמשת בני משפחת חזן מהעיירה צ'חנוביץ' שבפולין שרדו רק שניים - אריה ואסתר. אביהם הוגלה לסיביר, האח הבכור גרשון נורה ביערות, ואמם טובה נרצחה עם האח יצחק על ידי אנטישמים כשניסו להשיג פיסת לחם. זה גם סיפור על משפחה פולנית אחת, משפחת ביאלי, שלא נשארה אדישה ופתחה את ביתה ואת ליבה כדי להציל יהודים.
והכי חשוב - זה סיפור על אסתר צמרי (חזן), בת הזקונים, שגם היום, בגיל 87, ממשיכה להעביר את הסיפור הלאה כדי "לזכור ולא לשכוח - ולא לסלוח", לדבריה. "הבית שלנו היה די יפה והיינו משפחה די אמידה", נזכרת אסתר בתקופה שהילדות שלה עוד נראתה נורמלית. "העיירה היתה יפהפייה, נהר עבר באמצעה ובשבתות היינו שטים בו, הייתי משחקת ברחוב עם ילדים בני גילי".
"הבנו שחייבים לברוח"
ואז פרצה המלחמה והוקם הגטו הקטן בצ'חנוביץ'. אסתר היתה רק בת 4, אבל היא זוכרת איך החיים התהפכו: "מדי פעם היינו מקבלים מים, ביצים ולחם, ואמא היתה שומרת על האוכל, כי לא בטוח שמחר יהיה. היהודים התחילו לדבר ביניהם על כך שחייבים לברוח", היא מספרת. וכך היה - אמה של אסתר ברחה מהגטו עם שלושה מתוך ארבעת ילדיה, כשבנה הבכור גרשון החליט להצטרף לפרטיזנים, אבל נרצח ביערות.
"הלכנו 30 ק"מ, הגענו לכפר סמוך, וטרקו לנו את הדלתות בכמה בתים", היא מספרת. "הגענו לבית קטן מעץ עם חיות מחוץ לו. אמא התחננה בפני האיכר שפתח לנו את הדלת, והוא חייך ונתן לנו להיכנס למרפסת שלו. הוא לא רצה כסף, הוא סיכן את החיים שלו למעננו".
אחרי לילה אחד במרפסת העביר האיכר, קזימיאז ביאלי, שלימים משפחתו תקבל תואר "חסיד אומות העולם", את משפחתה של אסתר לאסם ליד ביתו. "היינו שותים חלב וביצים, ועוזרים לאיכר לחלוב את הפרות. דרך הסדקים שהיו באסם ידענו אם עכשיו יום או לילה", נזכרת אסתר. וזה לא היה מקלט זמני - במשך שנתיים וחצי התחבאה משפחתה של אסתר באותו אסם, כשלאסתר הקטנה היה תפקיד ברור: "אני כילדה לא הבנתי את הכל, אבל אחי הגדול סיפר לי שתמיד הייתי אחראית על השקט, שמתי אצבע על הפה ואמרתי 'שקט, שקט'. אלו היו החיים שלנו - להיות בשקט".
המגפיים של הנאצים מבעד לחריצים
והיו גם רגעי אימה. "קרה גם שפעם או פעמיים הגיעו גרמנים. ראינו דרך החריצים את המגפיים השחורים והרובים שלהם", היא מספרת. האיכר שהגן על אסתר ומשפחתה הצליח לשכנע את הגרמנים שהוא לא מסתיר שום יהודי, וכך הציל את חייהם ממוות ודאי. אחרי שנתיים וחצי של מסתור חשש קזימיאז לחייו ולחיי משפחת חזן בגלל אירועים אנטישמיים בעיירה. הוא שלח את טובה ושלושת ילדיה לשדה סמוך, אמר להם שייאלצו להסתדר לבד, ועזב. "אכלנו רק תפוחי אדמה משדה סמוך, את השפתיים היינו מרטיבים עם השיבולים", משחזרת אסתר.
בין שבוע לשבועיים משפחת חזן עמדה בגבורה בשדה, אך האם טובה החליטה ללכת בחזרה לכפר כדי למצוא פיסת לחם לילדיה. האח הגדול יותר, יצחק, הצטרף אליה למסע החיפוש בכפר.
"הייתי צריכה להגיד לה לא ללכת", אומרת אסתר. באותו לילה טובה ויצחק נרצחו על ידי משפחה אנטישמית, ואסתר ואחיה אריה שמעו הכל. "אמא צעקה 'תרחמו עלי, אל תהרגו אותנו, יש לי ילדים קטנים'. ואז שמענו שתי יריות. באותו לילה בכיתי, אבל ממש בשקט, כדי שלא ישמעו". ההודעה על הרצח של טובה ויצחק הגיעה גם לאיכר. קזימיאז חזר לשדה ולקח את אסתר ואת אריה אל ביתו. דיר החזירים הפך לביתם, אך רק לכמה שבועות, אז הגיע האיכר והודיע לשני האחים: "נגמרה המלחמה".
החזרה לכפר בפולין
בהמשך עלו אסתר ואריה לישראל. אסתר הגיעה לקיבוץ מרחביה, שם היא חיה עד היום, ואריה הגיע לקיבוץ גן שמואל. לאסתר יש היום ארבעה ילדים, 11 נכדים ו־3 נינים. ב־1987 היא חזרה לכפר שבו התחבאה, אל האסם ואל דיר החזירים. התושבים בכפר הכווינו אותה למשפחה שרצחה את אמה ואת אחיה. "לא החזירו לנו את אמא ואת אח שלי, אבל אנחנו הילדים שגם רציתם להרוג", היא אמרה למשפחה. "לא באנו לנקום, לא באנו לבקש שום דבר. אבל שתדעו שיש המשך לחיים האלו".
בין שבוע לשבועיים משפחת חזן עמדה בגבורה בשדה, אך האם טובה החליטה ללכת בחזרה לכפר כדי למצוא פיסת לחם לילדיה. האח הגדול יותר, יצחק, הצטרף אליה. "הייתי צריכה להגיד לה לא ללכת", אומרת אסתר
אחת השאלות שמעסיקות את אסתר היא מה היתה עושה במקרה שמישהו היה דופק על דלת ביתה ומבקש מחסה. "אני חושבת שהייתי פותחת את הדלת ועוזרת, אולי בגלל מה שעברתי", היא אומרת.