יום הזיכרון לשואה ולגבורה: סיפוריהם של ששת מדליקי המשואות

יום הזיכרון לשואה ולגבורה ייפתח ביום שני בשבוע הבא בטקס ממלכתי ביד ושם. אלו ששת ניצולי השואה שנבחרו להשיא את המשואות:

טובה גוטשטיין

טובה (גיטל'ה) גוטשטיין נולדה בוורשה בשנת 1933 לזיינבל ולמלכה־מניה אלבה, האמצעית בשלושה ילדים.

עם הקמת גטו ורשה באוקטובר 1940 נשלח אביה של טובה לעבודות כפייה ועקבותיו לא נודעו. מחלון ביתה ראתה טובה חיילים גרמנים רוצחים צעירים בירי. טובה היתה יוצאת אל מחוץ לגטו דרך תעלות הביוב ומבקשת אוכל מפולנים, ולעיתים ליקטה אוכל מהשדות וחזרה לגטו דרך תעלות הביוב. עם פרוץ מרד גטו ורשה, טובה ראתה את הגטו בוער, החלה הפצצה, הבית שלה נהרס ומשפחתה נעלמה.

היא ברחה מהגטו והצליחה להגיע ליער ולקבל מחסה אצל פרטיזנים, כשנה וחצי. הפרטיזנים יצאו לפעולות ויום אחד לא חזרו. טובה נותרה לבדה ביער. היא החלה לנדוד ללובלין, תוך שהיא מסתירה את יהדותה. טובה חיכתה לאמה בתחנת הרכבת בלובלין יום־יום, במשך חודש. לאחר מכן נלקחה לבית יתומים ולבסוף הגיעה לגרמניה, שם מצאה את אמה, אחותה ואחיה במחנה עקורים בעיר אולם. היא עלתה לישראל ב־1948 והיתה אחות בבתי חולים. כיום היא פעילה בסיוע לניצולי שואה. לטובה ולבעלה בנימין ז"ל, ניצול שואה מבוצ'אץ', שלושה ילדים, שמונה נכדים ו־13 נינים.

בן ציון רייש

בן ציון רייש נולד בשנת 1932 בצ'רנוביץ שברומניה (היום אוקראינה) למיכאל ולשרה. אחיו, פולדי (פרץ), נולד ב־1938. באותה שנה, עקב תקריות אנטישמיות, עלה אביו לארץ ישראל. בשנת 1940 כבשה בריה"מ את צ'רנוביץ, רוסים השתלטו על חלק גדול מבית המשפחה, והקשר עם האב נותק.

ביולי 1941 כבשו הרומנים והגרמנים את צ'רנוביץ. בן ציון, אמו ואחיו הקטן הועלו לקרון בהמות והוסעו למחנה הריכוז מרקולשט, משם הוצעדו אל הגטאות. רבים מהצועדים מתו מקור, מרעב וממחלות. חלקם נורו בידי השומרים.

המשפחה הגיעה לגטו ז'בוקריץ'. פולדי, אחיו בן ה־3 של בן ציון, נפטר בידיה של האם. בן ציון היה מתגנב אל מחוץ לגטו כדי לאסוף סלק סוכר שהיה נופל מעגלות משא, ובקיץ עבד אצל כפריים אוקראינים. במארס 1944 כבש הצבא האדום את האזור, ובן ציון ואמו שבו לרומניה. האם חידשה את הקשר עם האב, ובינואר 1946 הגיע בן ציון עם אמו לארץ ישראל והתאחד עם אביו. לבן ציון ולאשתו צ'רנה שלושה בנים ובת, 30 נכדים ויותר מ־70 נינים.

יהודית סולברג

 נולדה באמסטרדם בשנת 1935 לרוזט וליוסף ון־דייק. לאחר כיבוש הולנד בידי גרמניה ב־1940 נאלצה יהודית לענוד טלאי צהוב. ב־1943 נלקחה המשפחה לתיאטרון של אמסטרדם, שם רוכזו יהודים. אנשי מחתרת היו מבריחים ילדים מהתיאטרון, אך יהודית ואלישבע אחותה סירבו לצאת, כדי לא להתרחק מההורים. בספטמבר 1943, ערב ראש השנה, גורשו יהודית ומשפחתה למחנה המעבר וסטרבורק. באחד השילוחים גורש סבה של יהודית לאושוויץ, שם נרצח. יהודית ויתר בני משפחתה נשלחו לברגן־בלזן.

באפריל 1945 הועלו בני המשפחה לרכבת שנסעה ללא יעד, בין החזיתות המערבית והמזרחית. רבים מהאסירים מתו ברכבת. באחת מעצירות הרכבת דילגו יהודית ואחותה מעל המתים, לקחו שק תפוחי אדמה והביאו אותו לקרון. "תפוחי האדמה האלה הצילו הרבה אנשים ברכבת", אומרת יהודית.

כעבור שבועיים שחרר הצבא האדום את אסירי הרכבת. יהודית הגיעה לשווייץ, ושם פגשה את שאול, בן כיתתה שהוסתר אצל איכרים נוצרים בהולנד. לימים נישאו השניים וב־1959 עלו ארצה. לזוג נולדו ארבעה ילדים, 24 נכדים ו־33 נינים.

ראובן בונפיל

ראובן (רוברט) בונפיל נולד ב־1937 בקרדיצה, בחבל תסליה שביוון, בן יחיד לדוד ולאפטימיה אלגרה (שמחה). ב־1941 כבשה איטליה את חבל תסליה. ראובן חלה והגיע עם הוריו לאתונה הכבושה בזהות בדויה כדי לעבור ניתוח. בדרך חזרה ראתה משפחת בונפיל מחלון קרון הרכבת עובדי כפייה יהודים תחת שמירה של חיילים גרמנים.

אביו של ראובן זרק לאחד העובדים כיכר לחם מהחלון, אך חייל גרמני היכה את היהודי למוות בקת רובה. קצין גרמני עלה לקרון ושאל: "מי זרק את הלחם?" ראובן קפא מפחד ואמו החווירה, אך אביו אמר בגרמנית רצוצה: "אף אחד לא זרק לחם מהקרון הזה". הקצין עזב את הקרון. ראובן ואמו הסתתרו במחסן פחם מתחת לבית.

ראובן והוריו נמלטו בעגלה עם חמור בגשם זלעפות, חצו נחלים גועשים והגיעו לכפר דפנוספיליה. כשקרבו הגרמנים לכפר, אנשי מחתרת קומוניסטים הבריחו את המשפחה לכפר ההררי אפידיאה, שם אימצה משפחת גולאס האורתודוקסית את ראובן והוריו, שיכנה אותם בחדר בביתה וחלקה איתם את לחמה. ראובן התחתן עם חוה, ניצולת שואה מגרמניה, ועלה עם משפחתו לישראל ב־1968. לראובן ולחוה שלושה ילדים, שמונה נכדים ושני נינים.

יפים גימלשטיין

יפים גימלשטיין נולד ב־1935 במינסק שבבלארוס למיכאל ולרחל יודוביץ'. ביוני 1941 פלשו הגרמנים לבריה"מ. אביו של יפים גויס לצבא האדום ונהרג בקרב. כחודש לאחר הכיבוש הגרמני הוקם גטו מינסק, ויפים ומשפחתו נכלאו בו. יפים ראה רצח יהודים בחצר ואת דם הנרצחים השוטף את האדמה. הוא צפה בתלייה בכיכר ושרד עם אמו אקציות רצח.

פנחס דובין, גיסה של האם, שהיה בונה תנורים, חפר עם בניו מקום מסתור אשר יועד לשבעה אנשים. באוקטובר 1943, כשהחלו הגרמנים לחסל את גטו מינסק, נכנסו לבונקר 26 אנשים ובהם יפים, שהיה הילד הצעיר ביותר בבונקר. המסתתרים ישבו בחושך כמעט מוחלט במשך תשעה חודשים. עכברושים ניסו לכרסם את אצבעות ידיהם ורגליהם. חלק מהם מתו מצמא, מרעב וממחלות. סבתו של יפים היתה בין המתים. המסתתרים קברו את כל המתים בקרקעית הבונקר. את האדמה שהוציאו מהקברים היו מפזרים בבונקר עצמו, וכך הקרקעית עלתה והבונקר הצטמק.

ב־3 ביולי 1944 שוחררה מינסק. רק 13 מתוך 26 המסתתרים שרדו. ב־1992 עלו יפים ואשתו רבקה לישראל. לזוג שני בנים וחמישה נכדים.

מלכה רנדל

מלכה רנדל נולדה בשנת 1927 בעיירה נאדאצ'ד שבהונגריה, הקטנה במשפחה דתית אדוקה בת שמונה נפשות. אביה של מלכה, דוד־אהרון פרוינדליך, נהרג בתאונה לפני לידתה. עם כניסתם לעיר ב־1944 סגרו הגרמנים חנויות של יהודים, אסרו עליהם לעסוק במסחר וחייבו אותם לענוד טלאי צהוב. על מלכה הטילו את המשימה המשפילה לנקות את הרחוב לעיני חברותיה ההונגריות.

במאי 1944 גורשו יהודי העיר לגטו מטסלקה. משם נלקחו מלכה ומשפחתה לאושוויץ בקרון בקר. מכל בני המשפחה רק מלכה ואחיותיה עברו את הסלקציה ונותרו בחיים. אחרי שלושה חודשים נשלחו למחנה הריכוז פלאשוב, שם עבדו במחצבה בסחיבת אבנים בקור מקפיא. עם התקרבות הצבא האדום הוצעדו מלכה ואחיותיה בצעדת המוות אל מחנה גרוס־רוזן. "לפעמים אני לא מאמינה שעברתי את כל זה. ואז אני מרימה את השרוול ומסתכלת על המספר ביד, שמוכיח לי שזה אכן קרה".

לאחר השחרור הועברה מלכה לשבדיה, שם אושפזה בבית חולים. מלכה עלתה על אוניית מעפילים, אך נתפסה ונכלאה במחנות המעצר של הבריטים בקפריסין. בארץ היתה מלכה מורה. לזוג שלוש בנות, 11 נכדים, 36 נינים ובן של נינה - דור חמישי.