כשנקראתי לערב לימוד היום (שני) עם נשות אפרת, תכננתי לדבר על קבורת המכפלה הזו, קבורת שתי אחיות.
רציתי לומר איך רוצח נורא, "מפגע יחיד", נתקל לתדהמתו שוב ושוב באותו המראה: אחים. אושי ויענקי פלאי, צמודים בתחנת אוטובוס. יגל והלל יניב, כשאח אחד מסיע אח אחר. מאיה ורינה די, זו לצד זו, אולי מפטפטות, אולי שותקות ביחד.
הכפליים הזה הוא האבל, כמו גם הנחמה. "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם, כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם". רציתי לומר אתמול בערב, באפרת, שכאשר האבל כפול, הוא כבד מכדי שאדם יישא בו לבדו ולכן: "נחמו נחמו עמי". אם לא תנחמו זה את זה, כקהילה, לא תעמדו בקבורת המכפלה הזו. על אבל משולש לא חשבתי.
"לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים!" תצווה התורה על מי שרוצה לקחת גוזלים מהקן, "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד!" היא תוסיף. מפני שילדים הם קודש והורות היא קודש, ואיך אפשר יהיה לומר קדיש גם על הגוזלים, גם על האם.
וכאן היא מגיעה, התפילה הקאנונית היהודית: הקדיש. בניגוד לתפיסה הרווחת, היא לא רק קבלת דין, לא רק "אמן". היא גם, ובעיקר, "יהא". אָמֵן יְהֵא!
אמן יהא כוח לגוזלים שנותרו בקן. אמן יהא אבא ליאו, האריה, חזק דיו. אמן יהא עושה שלום במרומיו שיעשה גם שלום בינינו, ומהר, אמן יהא העם הזה. שרק יהא. אמן. יהא ליבנו היום הזה עם משפחת דִּי מפני שהתעייפנו כבר מאוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו