מתוך השבר, אביהן של הנרצחות בפיגוע בבקעה מבקש לאחד את העם

הזעקות קורעות הלב של האחיות והאח של רינה ומאיה די ז"ל פילחו את לב הנוכחים. הסבתא, שביקשה להיפרד מהנכדות ולראות אותן בפעם האחרונה, הוכנסה לחדר שבו שכבו דומם ולא הצליחה לעמוד על רגליה. האחים חובקו על ידי הדודה, שהבטיחה להם כשעולמם קורס: "זהו, אני פה עכשיו, אתם לא לבד". האמא לוסי בבית החולים עוד נאבקה על חייה, לא יודעת שאת הבנות שהרתה, ילדה וגידלה קוברים עכשיו בעלה וילדיה הצעירים.

עוד משפחה קרועה, עוד הורים אבלים ואחים שבורים שמצטרפים רגע לפני יום הזיכרון אל חשבון השכול של זכות היהודים לחיים בארצם.

שתיים. אחיות. נדמה כי זו הפכה להיות קללת העם היהודי בחודשים האחרונים. האחים פלאי, האחים יניב וגם האחיות לבית משפחת די. לא מספיק ילד אחד במשפחה. שניים. ותמונותיהם מלאות צחוק, חיים ותמימות של מי שלא הספיקו, והם לנצח יישארו בני 6 ו־8, 19 ו־21, 15 ו־20. נרצחו בידי מי שאין להם צלם אנוש ולא כשהם במלחמה ולא בשדה הקרב, אלא בדרך הביתה, למשפחה, לחופשה. יש בור שנפער בך כשאתה נוכח בלוויה כזו שלא אמורה להיות, של חיים שנקטפו בעוד חייהם לעתיד נותרו רק במשאלות הלב של ההורים שלהם. הורה לא אמור להיפרד מבניו ולא מבנותיו. זה פשוט לא אמור לקרות.

איכשהו, בתוך השבר הגדול הזה, אביהן של רינה ומאיה די מבקש לאחד את עם ישראל. אוסף את הכוחות ומייצר מטרה לקורבן העצום שהקריב לטובת החיים כאן. בעודו מספיד את הבנות הוא קרא לאחדות: "אנחנו עם אחד. בעוד שלושה שבועות, ביום הזיכרון וביום העצמאות, כולנו נהיה אחד ליד השני. ימנים ליד שמאלנים, חילונים לצד דתיים. נעמוד יחד מול חמאס, איראן, חיזבאללה - ומול קלצ'ניקוב שלא אכפת לו אם אתה מתל אביב, מאיטליה או מאנגליה. עם ישראל חי".

הקול הצלול הזה, שמבקש להפסיק את המריבות בינינו, נשמע גם מאמם של הבנים לבית משפחת יניב. דווקא מהמקום השבור ביותר של הורים על ילדיהם הוא מבקש לעשות שלום בין מי ששכחו להיות אחים. הרצון לייצר תועלת לעם כולו מתוך אובדן גדול הוא יותר מרצון אצילי - הוא כוח החיים והחיות של היהודים לדורותיהם. דווקא במקום החשוך ביותר הצורך לזקק את נקודת האור ולהביט קדימה, להתאחד למען הטוב המשותף - זה ניצחון החיים על מי שמבקשים לזרוע בנו מוות. ניצחון הטוב על מי שמבקשים להשכיח בתוכנו את השלם ואחדות הגורל.