חצי שעה לאחר שעזבנו את הבית ויצאנו צפונה לחופשה קצרה, הגיעה ההודעה. שתי צעירות נמצאו ללא רוח חיים בכלי רכב בבקעת הירדן, וזמן קצר לאחר מכן התברר שזו לא היתה תאונה - אלא פיגוע, רצח בדם קר, עם וידוא הריגה. ככתב יו"ש, קיבלתי את הבוקס בבטן בתוך דקות ספורות. שתי הצעירות מתגוררות באפרת. היישוב שלי.
זר לא יבין את התחושה הקורעת שמתלווה למידע הראשוני שזורם אליך, את השמות שמתחילים להתגלגל בראש. למשפחה הזו יש שתי בנות בגיל המתאים, למשפחה ההיא יש רכב לבן דומה. והבטן מתהפכת. ואז השמות מגיעים, ופתאום יש פנים. את האבא ראית בבית הכנסת בשבת האחרונה, אחת הבנות עברה לידך לפני כמה ימים. הגוף בחיפה, אבל הלב נמצא בבית.
רק מעט יותר מחודש עבר מאז הפיגוע הקשה שבו נרצחו הלל ויגל יניב, וכעת מצטרפות שתי אחיות נוספות למעגל הדמים. הן מצטרפות לרצח ועוד רצח, לירי ועוד ירי.
מספרים סיפורים על ביטחון
מספרים לנו שהכבישים בטוחים, שצה"ל שולט במצב, אך האבנים בחווארה ממשיכות להיזרק. כשישראלים מעיזים להגיב - מאשימים אותם בתג מחיר, טוענים שהמתקפה לא הצדיקה ירי ואוסרים עליהם להפגין.
לפני 20 שנה, באינתיפאדה השנייה, הייתי נער צעיר. גם אז סיפרו לנו סיפורים. אמרו שנתנו לפלשתינים אולטימטום, טענו שהגענו ל"הודנה". גם הפעם התחושה היא שמספרים לנו סיפורים בזמן שהעובדות מדברות בעד עצמן: שני פיגועי ירי קטלניים ב"גזרה השקטה" בבקעת הירדן. פיגוע דריסה ב"גזרה השקטה" עציון. הגיע הזמן שתתעוררו ותריחו את העשן. הבית כבר בוער סביבכם - ואתם חולמים על שקט.
עם כל הכבוד לרפורמה המשפטית, או לכל מהפכה אחרת שאתם מעוניינים להעביר, כעת הגיע הזמן להפנות את תשומת הלב לזירה הביטחונית. בעוד חברי הממשלה מצייצים בטוויטר, יהודה ושומרון עולה באש. אנשים יוצאים לדרך ולא יודעים אם ישובו לבתיהם, בדיוק כמו לפני 20 שנה. בזמן שאתם נלחמים על משימות לאומיות חשובות שיש לקדם בעת שקט, אצלנו המלחמה מתנהלת כמעט באין מפריע.
את השבת האחרונה עשיתי עם בני משפחתי בחיפה, אבל המחשבות שלי לא עזבו את הבית. בני נוער בוכים ושרים בכיכר מתחת לשכונת הזית, מבוגרים ונערים כאחד מתאספים יחד בבית הכנסת "זית רענן", ששכל לפני כמה שנים את ארי פולד, וכעת עתיד לטמון עוד שתיים מבנותיו. דמם של הנרצחים זועק מן האדמה. די.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו