אלימות נגד עיתונאים: מציאות שלא ניתן לקבל, נקודה

בשלושת החודשים האחרונים התערערו עקרונות יסוד בחברה הישראלית, אחד החמורים שבהם הוא פגיעה בעיתונאים. האם נתפס שאדם יוצא לעבודתו בבוקר, מותקף ומגיע לבית החולים רק בשם העבודה שאותה יצא לבצע?

תקיפתו הקשה של הקולגה שלנו מערוץ 13, יוסי אלי, אפילו לא שברה שיא חדש בכל הקשור לאלימות נגד עיתונאים בחודשים האחרונים. ההסתה ההולכת וגוברת נגד כלי התקשורת לא חדשה - לירון שמם, אודי סגל, ברוך קרא, שיראל ללום, רונה לוי הם רק חלק מאלו שבאו לעשות את עבודתם והותקפו. פעם אחת אפשר להפסיק עם תרבות ההשוואות, ספירת הראשים של על מי מהעיתונאים איימו יותר, במי ניסו לפגוע ואת מי להשתיק, ולהבין שכתב שטח סיקר הפגנה והוכה קשות, עצמותיו נשברו והוא מאושפז. זו מציאות שלא ניתן לקבל, נקודה, סוף.

ההרגשה היא שעיתונאים הם אם כל חטאת, האשמים בכל, בין אם זו עיתונאית בהיריון שמפגינים מפריעים לעבודתה בסיקור המחאה, ובין אם זו אלימות מזעזעת שמובילה לפגיעה פיזית קשה. מצד אחד צריך להראות את התמונות של אותם תוקפים, לחשוף את הקיצונים במלוא כיעורם, להראות שבינם לבין דמוקרטיה אין דבר. מצד שני, מי שבוחר באלימות, גם אם זהו הכלי הבודד שיש בידיו, אינו ראוי להיות חלק מהשיח הציבורי.

אנו העיתונאים עומדים בפני דילמה: האם ראוי לסקר אירועים כאלו על מנת לחשוף את הקבוצות המאיימות לחרב את החברה בישראל, או שמא לא להביאם כלל אל מרכז הבמה כיוון שעצם חשיפתם מזין את מעגל הרוע והאלימות. האם להתעלם, להחליט שלא שולחים כתבים וצלמים למקומות אלימים. אולי אין שום סיבה לתת פתחון־פה למי שבוחרים להכות, לפצוע, להשתיק. הרי הפשיסטים, האנרכיסטים, הפוגעים, הם תמיד אלו שמחפשים את התקשורת, הם הרי לא מסוגלים ללא תשומת הלב שלה, אין להם יכולת קיום אם לא יוזכרו באתרים, בעיתונים או במהדורות. התקשורת אינה מושלמת, רחוק מאוד מזה, וכל טיעון נגדה לגיטימי, עד שזה מגיע לאיום, לפגיעה.

דבר אחד לא ברור - עובדת שתיקתם של אנשי ציבור. לאור שרשרת התקיפות הם הפכו את העיתונאים לשק החבטות אשר משלם את המחיר הכבד של כל תהליך חברתי שמתקיים במדינה, על אחת כמה וכמה בימים אלו. התקיפה הבאה עלולה להסתיים, חס וחלילה, בתוצאה חמורה מזו הנוכחית והיא רק עניין של זמן.