"כָּל לְבָטַי אֲשֶׁר אֵין אֲנִי יְכוֹלָה לְסַפְּרָם": התום, האובדן והמדינה ביומן הנעורים של דבורה עומר

במסגרת "מבצע יומן", שיתוף הפעולה של הספרייה הלאומית ו"ישראל היום", נחשפים כאן קטעים מיומן נעוריה של דבורה עומר בשנת 1945 - שנים רבות לפני שהייתה לסופרת ילדים ונוער מצליחה -  ובו געגועיה לאם שנהרגה ולאב שבחו"ל - לצד הדאגות למצבה החברתי ולגורל המדינה שבדרך.

בשנת 1943 איבדה דבורה בת ה־11 את אמה בנסיבות טרגיות, שלא התבררו לה עד שלב מאוחר בחייה. באותה עת היא נאלצה להיפרד גם מאביה, משה מוסינזון, ששהה אז בשליחות בחו"ל ולא מיהר לחזור אל דבורי הקטנה. היתמות והכאב ליוו את יצירתה של עומר במשך כל חייה, וכדי להתמודד עימם בנעוריה היא החלה לכתוב יומן, שהלך והתרחב ליומנים רבים.

בגיל 14 החלה דבורה לכתוב יומן, וכבר אז הכירו סובביה בכישרונה ככותבת. את יומנה החדש היא קיבלה במתנה מחברותיה וחבריה לקיבוץ מעוז חיים, וההקדשה שלהם בפתח היומן - תשרי תש"ו, שנת 1945 - מלמדת ממרחק השנים על רגעי הפרידה העצובים מדבורה, שעזבה את הקיבוץ לראשונה כדי ללמוד הוראה בגבעת ברנר:

"דבורה'לה, זה 13 שנה אנו חיים את חיינו יחד ומאז ועד עתה לא נפרדנו, ועתה אנו נפרדים אך מקווים שגם פרידה זו לא תהיה ממושכת, ונמשיך לחיות את חיינו כאשר חיינו עד עתה. רחלה ונירה, רפי, רותי, אברהם, עמי, יחזקאל".

בשלב זה כתיבתה היא כתיבה פרטית, וכבר בפתח היומן הבטיחה לעצמה: "כל השנה חיפשתי את יומני. והנה עכשיו מצאתי אותו פתאום. ואף על פי שעד עתה הפסקתי בכתיבת יומן, אתחיל עתה שוב במרץ משנה. רוצה אני לכתוב כל מאורע שיעבור עלי. כל הרגשה שלי. אם שמחה ואם עליזה.

"וכאן אכתוב את כל לבטיי אשר אין אני יכולה לספרם לאף אחד. ורוצה אני כאן לכתוב את הכל כי יש לי ביטחון שהיומן הזה שמור במקום נאמן ועין איש זר לא תשורנו. רוצה אני גם לכתוב ביומן זה שירים שמוצאים חן בעיניי במיוחד".

"חיכיתי לחוצה לאבא"

מעבר לסיפורה האישי, משתקף ביומן גם הווי המדינה שבדרך. כמו יומנים רבים השמורים בספרייה הלאומית, מהווה יומן זה בסיס ל"מבצע יומן" - מיזם חדש שיזמה הספרייה לשנת ה־75 למדינה. במסגרת המיזם, בשיתוף "ישראל היום", מבקשת הספרייה מהציבור הרחב לשלוח אליה יומנים אישיים של בני ובנות דור תש"ח, לטובת שימור הזיכרון ההיסטורי לדורות הבאים.

כך, על עולים חדשים שהגיעו לבית הספר שבו למדה, כתבה דבורה: "ביום רביעי שכבתי בחצר וקראתי. פתאום שמעתי צלצול, ומפני שהצלצול היה לא במקום יצאתי בבהלה החוצה לראות מה קרה, והנה ראיתי חברים הולכים בכיוון לשער ודגלים בידיהם, ואמרו לי שעכשיו צריכה לבוא קבוצת הילדים העולים.

"הילדים הסתדרו בשורות וגם החברים עמדו, ומרחוק נראה האוטובוס שמתוכו נשמעה שירה עברית. האוטו התקרב ומתוכו קפצו ילדים, תרמילי גב על כתפיהם, והלכו בשורה ואחריהם כל החברים צעדו לחדר האוכל. נכנסתי לחדריהם. הרצפה שטופה נקייה. המיטות מוצעות לשינה. סדינים לבנים. ציפות צחורות. פינה חמה לילדים אשר סבלו רבות, ועתה הילדים ילדי המשק בנו לבד את חדריהם.

"והיה נעים לראות את זה, ולראות את הילדים התמהים לכל זה כי מזמן לא ראו חדר נקי, וילד אחד אמר 'למה לנו מיטות? כבר הרבה מאוד זמן לא ישנו על מיטות".

בעמוד הבא חושפת דבורה את אחד מאותם לבטים שכנראה לא יכלה לספר לאיש, בעת שכתבה על ביקור של אביה, משה מוסינזון: "כל הזמן חיכיתי לחוצה לזמן שאפגש עם אבא. וחששתי מאוד כי הזמן יעשה את שלו ולא נבין איש את רעהו ולא אוכל לשתפו בכלום.

"בתחילה חשבתי כי טעיתי אבל עכשיו נדמה לי כך הדבר. כל הזמן חיכיתי לבואו בכיליון עיניים, ואם אגיד את האמת - התאכזבתי במקצת ממנו. כי הרבה לא הכרתי אותו, רק מתוך החופשות הקצרות שהיה מבקרני".

"חברות, אבל לא עמוקה"

בצד ההתלהבות מהגעת העולים, היה גם חוסר ודאות לעתיד היישוב והמדינה שבדרך: "עתה ימים מתוחים לא שקטים. משהו תלוי בחללו של עולם. משהו מטיל אימה קודר ודומם. יום יום מביא העיתון ידיעות על חיפוש במשקים שונים, על פיצוץ רכבות וחטיפת קצינים. עם בוא העיתון צובאים עליו האנשים לקרוא את החדשות, שוב כמו בימי המלחמה מתכנסים חברים לשמוע את חדשות הרדיו. כל אחד מתוח וחרד למחר. לבאות".

עם חדירת הלאומי והקולקטיבי ליומן, הפן האישי הפך למכתיב הטון ברוב המקרים. כך, למשל, וכיאה ליומן הנכתב בגיל ההתבגרות, היא פונה לנתח את יחסיה עם כל חברה וחבר: "את רנה אני די מסמפטת אבל אף פעם עוד לא דיברתי איתה כך באופן פרטי. ציפורה ילדה נחמדה אבל אין לה הרבה שכל. אנו חברות, אבל לא חברות עמוקה.

"עם יתר הבנות - חוה, רותי, נורית - אני ביחסים טובים, אין לי אליהן יחס מיוחד אבל כך. הילדה היחידה שהייתי רוצה שתהיה ידידתי היא רחל דורבן. היא ילדה נחמדה ומאוד מוצאת חן בעיניי, אנו ידידות שטחיות".

החלל הענק שהותיר מות אמה, לאה שרשבסקי, והיעדרה מחייה מקבלים נוכחות מרכזית ביומן. האם נהרגה בתאונת אימונים במסגרת ארגון ה"הגנה", וכדי לא לחשוף את הפעילות לכוחות המנדט הבריטי, פורסם שהיא התאבדה. רק בשנת 1976 תגלה דבורה עומר את האמת על נסיבות מותה של אמה, ואף תפגוש את האישה שירתה בה בשוגג.

"לפעמים אני מהרהרת שכל שתי השנים האחרונות הן חלום. חלום ארוך ומייגע. והנה אקיץ ואני ילדה בת 11. השעה שעת בין הערביים, נירה באה אלי וקוראת 'קמת כבר? ברוך השם'. ובחלומי אמא הולכת מן המקלחת. אני נצמדת אליה, מנשקת אותה, מחבקת אותה ומספרת לה, אמא, כל כך הרבה זמן לא ראיתיך. חלמתי שמתת. והיא מחליקה את שערותיי, צוחקת ואומרת 'איזה חלומות את חולמת, ילדתי'".

הטורים הפכו לסדרת ספרים

הכתיבה היומנית של דבורה הצעירה התפתחה בסופו של דבר לסדרת הספרים "דפי תמר", הצלחתה הספרותית הגדולה הראשונה, שהתחילו כטורים שהיא כתבה לעיתון "דבר לילדים" לאחר שסיימה לימודי הוראה במכללת אורנים, וחזרה כמורה למעוז חיים.

בהמשך הפכה עומר לאחת מסופרות הילדים והנוער המצליחות והאהובות ביותר בישראל. היא זכתה בפרסים רבים, ביניהם פרס ראש הממשלה, פרס אקו"ם ופרס ישראל. בשנת 2013 הלכה לעולמה וארכיונה מופקד היום בספרייה הלאומית.