"רואים את חובתנו להצטרף למאבק": עשרות הפגינו ביישובים הבדואיים נגד הרפורמה המשפטית

שלושת הנערים הניפו את הדגל, אור הנגב נפל עליו והאיר אותו כענן שקוף. לרגע הם נראו לי כמו איזו תמונה נשכחת. מצד אחד של הכביש עמדה חורה, מהצד השני אל-סייד. על הכביש שמפריד בין היישובים עדיין ניתן לראות את הקווים השחורים שהותירו עמודי החשמל השרופים משומר החומות. מכוניות נלכדו בין המחסומים, נרגמו באבנים, חבולות הן חזרו לאחור. הכביש הפך לאיזור קרבות, המשטרה סגרה את הכביש, ערד נותקה למשך כמה שעות.

חשבתי על הפסים השחורים שבכביש, כשראיתי את חבורת המוחים על הגבעה. היקום לא עוסק בבאלאנס, אבל הרוח האנושית מחפשת. כמה אנשים שרפו את עמודי החשמל? כמה עשרות. כמה עמדו על הגבעה? כמה עשרות. כמה יזכרו ויזכירו לחברה הבדואית את אירועי שומר החומות? די הרבה. כמה יזכרו את המחאה הבדואית בחורה? די מעט. הצלחתי להעביר ידיעה קטנה לעיתון, גם זה משהו.

אפשר היה ללעוג לזה בהתחלה, שליש בדואים, וכל השאר שוכני ההפגנות הקבועים, אלא שככל שעבר הזמן יותר ויותר בדואים הצטרפו לדבר ולומר, אין לנו ארץ אחרת, וזו הארץ שלנו, והבנו שגם המחאה שלנו. אבל זה לא היה פשוט.

״בעבר לא הרגשנו את הדמוקרטיה, עד 1967 היינו תחת שלטון צבאי כאזרחי המדינה. אחרי זה המדינה אמרה שאנחנו ״לא מוכרים״ מה זה אומר להיות לא מוכר? יש דבר כזה בעולם שמדינה לא מכירה ביישובים שבה? באנשים שחיים בתוכה? ועדיין היום אנו רואים את חובתנו להצטרף למאבק. כי דיקטטורה זה רע מאוד, אנחנו מכירים דיקטטורות מסביבנו, זו לא דרך טובה לחיות״, אומר חוסיין אלרפיעה, לשעבר ראש מועצת הכפרים הלא מוכרים.

הרוחות על הגבעה גוברות, עוד ועוד בדואים מגיעים לראות, חלק שואלים מה זה, ומביטים מהצד. שלושה רועי צאן נותנים לכבשים לאכול את העשב על הגבעה, ובינתיים מביטים על המחאה שגוברת. ״הכנופיה שהשתלטה על המדינה הזו, היא כנופיה גזענית שמשסעת אותנו ומשסה אותנו אחד בשני. ביבי וחבר מרעיו, לוין, רוטמן בן גביר והסמרטוט, סליחה סמוטריץ'...״, לד״ר חליל אל עוקבי, יש תזמון קומי. הקהל צוחק. אבל ההמשך פחות משעשע: ״היהודים צריכים לדאוג, אבל אני גם מאשים את הערבים שלא הגיעו לקלפיות, הפילו שתי המפלגות, את בל״ד ואת מרצ, ובמקום זה העלו את הכנופיה הזו, ואני מתבייש שהערבים לא מגיעים ואני קורא לכל אחיי הערבים בואו...תצטרפו״.

יישוב אינטקלטואלי חורה, 25 אלף תושבים, יותר מ-4,000 אקדמאים. דוקטור ועוד דוקטור ועוד שייח דוקטור עולים לדבר. כולם רהוטים בעברית, כולם מבינים "ישראלית". "חוקי מדינת ישראל לא חלים עלינו, חוק קורת גג? למה יש לנו קורת גג? חוק חינוך חינם? למה יש לנו חינוך? עבורנו הבדואים הכל אוויר. לכם היהודים יש מזל, יש לכם דמוקרטיה, וזה מזל ועכשיו אנחנו גם רוצים להשתתף במזל הזה. אומר השייח חסאן אבו עליאן.

בינתיים הכביש ממשיך להיקרע בין הצדדים. מכוניות שעוברות צופרות ארוכות כמחאה על המחאה, או שלושה צפצופים של תמיכה. רכבים בדואים שנכנסים לכיכר מאטים ומביטים, מנסים להבין לאן הרוחות נושבות. ד"ר מאזן אבו סיים, עולה לחתום את האירוע. "כבדואים, לא היינו חלק מהדמוקרטיה מעולם לא חשנו אותה, אנחנו במהות, גם היום תחת שלטון צבאי. זו הסיבה שהבדואים לא מפגינים, הם אומרים 'עזוב אותי עם המעט שיש לי, אני אסתדר, אבל אנחנו חייבים לעשות זאת. אנו כאן כי אנו דורשים את הזכויות הבסיסיות כמו כל אזרח במדינת ישראל, כי יש לנו אותו כאב כמוכם'".

אחת המארגנות מזמינה את כולם להפגנה בבאר שבע. רגע לפני שמתפזרים אחת המשתתפות לוקחת את המיקרופון ומשתפת שיש לה חלום לעשות את מיצג השפחות גם בחורה, אבל הפעם עם נשים בדואיות. כמה נערים בדואים מאחוריי מצחקקים. למרות הכל, חורה נמצאת עדיין כמה קילומטרים מזרחה מבאר שבע.