עדות מדאיגה מבית שמש

חזרנו לשגרה של אחרי המלחמה. וכאן, בבית שמש, חזרו מלחמות היהודים ביהודים. וזה נורא כואב, כי ראינו בקיץ הזה כל כך הרבה אחווה. איך זה מתהפך כל כך מהר?

האיום האמיתי עלינו לא בא מבחוץ. אבל גם השנאה עצמה אינה האיום האמיתי. היא אולי סימפטום ואולי תוצאה של מחלה קשה של עם ישראל, שממנה אנחנו חייבים להחלים כדי ליצור כאן מדינה שתחזיק מעמד, והיא ההפקרות, ה-lawlessness הקיימת, נושמת וגורמת לסכסוכים מיותרים.

בפרשיות שקראנו מהתורה בשבועות האחרונים, הדגש הוא על שלטון החוק. ולא, לא רק חוקי התורה. חוקי בשר ודם של קביעת מחירים וגם חוקי נהיגה – בכולם אנחנו מחויבים כאזרחים, ובתור עם התורה, אנחנו מחויבים כפליים. אך, משום סיבות היסטוריות של שלטונות עוינים ליהודים, מקובל היה לרמות את המדינה, לקחת את כל מה שאפשר, לחפש את ה"חינם" (במילותיו של ידידי ברוך, אמר היהודי, "שנאת חינם? חינם? אני אקח שניים!!"), לנצל כל הזדמנות, להתחכם, ובעיקר, לא להתייחס למילה הכתובה בחוק.

היו תקופות שישראליים היו אנשים בלתי רצויים במדינות באירופה, על שהיו מכניסים מטבעות ישראליות למכונות התשלום לתחבורה ציבורית במקום לשלם את המחיר האמיתי. היינו בעלי שם עולמי בגניבת ציוד מבתי מלון.

אז נכון שהיו מצבים שחייבו אותנו לעבור על החוק, והראש היהודי שחשב להכניס תחמושת אל תוך משאית דלק היה ממש גאוני. אבל אנחנו אנשים חכמים, אנחנו מסוגלים להבחין בין פיקוח נפש לבין יומיום. וביומיום, עלינו לנהוג על פי חוקים ברורים ושקופים.

בבית שמש, ראש היער הכניס בית ספר חרדי לתוך מבנה חצי-מאוכלס של בית ספר ממלכתי. למסתכל מבחוץ, הצעד נראה הגיוני מאד. אך האם הצעד שעשה היה חוקי? כדי לענות על שאלה זה, אלינו להתייחס גם למעשה, וגם לדרך שבה פעל ראש העיר. כמו כן, בשכונה החדשה, רמת בית שמש ג', יחד עם אכלוס הדירות הראשונות, נפתחו גנים רבים בתוך מבני הדירות. מקור הבעיות והמריבות מתנקז בעובדה שהחוקים אינם ברורים, אינם שקופים ואינם נאכפים במדינתנו הקטנה. היפך מוחלט מאמירת חז"ל: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה – איש את רעהו חיים בלעו (מסכת אבות ג', ב'‏).

כאן בבית שמש, השנאה שנוצרה בשל אי שמירה על החוק באמת מובילה אותנו לשנאת אחים. אחינו החרדים, אין לנו מלחמה איתכם. גם המלחמה שלנו נגד אש העיר אינה בשל היותו "חרדי". אנחנו נאבקים ואולי אף נלחמים כי ראש העיר עבר על חוקים, אולי לטובתכם, ובכך פגע בציבורים אחרים.  

האם מישהו יודע מתי מותר ומתי אסור לפתוח גן בתוך מבנה פרטי? האם מישהו יודע מי אמור לאכוף את סגירת גנים שנפתחו בתוך מבנה פרטי בלא היתר מיוחד? ואם הגוף המוסמך, העירייה, לא מפעילה את סמכותה, האם יש מישהו מעליה?

דוגמה אחרת מן הנעשה בערנו: מקורב של אחד מחברי המועצה הקודמת הוציא אישור מאד מוזר לבנות בית כנסת גדול מעל אחד הגנים הממלכתיים. בית הכנסת גולש מעבר למימדי הגן, ועמודים רבים פרושים בחצר. אם לא היה די בפגיעה זו בגן, התקיימו עבודות בשעות הלימודים, ונפלו את חצר הגן ברגים, משמסרים ואפילו קרשים -- אחד על ראש הסייעת. בפנייה למשרד החינוך, נאמר לי מפורשות כי רק העירייה אמונה על עצירת הבנייה, והדוברת עוד הוסיפה, "אבל את מכירה את בית שמש." במשרדו של מבקר המדינה, כתבו לי שלא יתייחסו לפנייה שלי, היות ואינני הורה בגן, גם אם מדובר בעבירה חמורה ומסוכנת. בתוך העיר, ההורים שקבלו על הנעשה שמעו מפי ראש העיר "אם לא טוב לכם, תוציאו את הילדים ונכניס למקום גן חרדי. כאילו שחוקי הבטיחות אינם שווים מעבר למגזרים. ובכל מצב שאפשר לגרש ילדים לא-חרדיים ממבנה ציבורי ולהעביר אותו לגוף חרדי, זה ייעשה. 

וכאן עולה שאלה שקשורה גם למקרה של בית הספר שאליו הוכנסו באישון ליל, ערב ה-1 לספטמבר, 10 תלמידות של "בית יעקב" למבנה של בית ספר ממלכתי. מי זכאי לכיתות לימוד שנבנו מכספי הציבור? האם יש הבדל בין הזכויות של בית ספר רשמי (ממלכתי או ממלכתי דתי) לבין החינוך המוכר שאינו רשמי? האם יש קריטריונים לזכאות במבנה, כולל תפוסה או קרבת התלמידים לבית הספר, לפיהם נעשה שיקול באביב, לאחר מועד ההרשמה, של גוף מוסמך, כדי לחשב מי לומד איפה, מי יקבל תוספת למבנה או מבנים ניידים ומי יצטרך לוותר על חדרי לימוד לטובת מוסד אחר?

וכל הסיפורים ביחד מעלים את שאלת השקיפות והדיווח. משרד החינוך מסר כי ראש העיר הנוכחי, המכהן עכשיו בקדנציה השנייה שלו, קיבל לפני כ-5 שנים מימון לשם בניית מבנים קבועים עבור האוכלוסייה החרדית. בנוסף על השאלה הקודמת של קריטריונים – כיצד קובעים עבור מי בונים, נשאלת גם : כיצד משרד החינוך לא בדק ולא בחן במשך כל השנים הללו אם באמת משהו נבנה עם כסף זה? אם הכסף עדיין יושב בחשבון הבנק של העירייה? האם הכסף שימש צרכים אחרים של העיר? כיצד אישרו משרד החינוך ומשרד השיכון אכלוס של שכונה חדשה מבלי לוודא כי גני ילדים ובתי ספר נבנו בה? מי אחראי כאן?

אני חוזרת לפרשיות השבוע. בשבוע שעבר, ישנם למעלה מ-70 מצוות, רובם קשורים לניהול תקין של חברה, של עם ריבון ארצו. על אחת מהן, כתוב שהעושה זאת הוא "תועבה". אל רק המעשה, כפי שתורה מגדירה, למשל, שכיבת זכר, אלא האדם עצמו. מדובר באדם שמחזיק בכיסו משקולות מזויפים, גם אם אינו משתמש בהם. אני מרשה לעצמי להזכיר כי יש מילה בעברית המדוברת מאותו שורש כמו משקולות, והיא שיקולים. המחוקק, הגורם המבצע ו/או סמכות האכיפה שמחזיקה בשיקולים שאינם אחידים, האדם הזה שאת שיקוליו הוא מסתיר בכיסו, אותו גורם חייב להיפסל מכל תפקיד ציבורי. בכל רמות ודרגות השלטון.

האחדות האמיתית שכולנו שואפים לה, אחרי המלחמה, מתוארת בתחילת המשנה המצוטט לעיל. אם כולנו נתפלל לשלומה של המלכות, אם נשים בצד את ההטבה האישית שיש באי-בהירות החוקים, ונדרוש אחריותיות (accountability), שקיפות של חוקים ותקציבים ציבוריים, ואכיפה שוויונית, לא נצטרך לצאת למסעות מתוקשרות ולא ניפול למלכודת של שנאת אחים, שבכוחה להרוס את כל מה שנבנה כאן במאה שנים האחרונות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו