משפחת יניב משחזרת בכאב את רגעי הפיגוע: "הלל ויגל לא ענו לי"
עשרות אנשים גודשים את אוהל המנחמים שביישוב הר ברכה, מנסים להקל את האבל של משפחת יניב, ששניים מבניה, הלל ויגל ז"ל, נרצחו בפיגוע בחווארה • "בהלוויה אמרתי תודה שהיו בניי"
Your browser doesn’t support HTML5 audio
"הם לא ענו ולא ענו, והרגשתי שזה סוגר עלי מכל הכיוונים. התקשרנו לחטמ"ר, ולפי זה שלא אמרו לנו שזה לא הם, וראיתי באינטרנט שיש שני הרוגים, כשבאו לקחת אותנו לבית החולים כבר ידעתי. אמרו לי שהם פצועים אנוש, אבל היה ברור לי שהם אינם. כבר בדרך לביה"ח דיברתי עם שלום בעלי על ההלוויה. אמרתי לו שאני חלולה, שאין כבר מה להתפלל", כך אומרת אסתי יניב (44), אמם של הלל ויגל יניב ז"ל, שנרצחו בתחילת השבוע בכפר חווארה שבשומרון.
אוהל המנחמים שביישוב הר ברכה מלא. עשרות אנשים גודשים אותו, מנסים להקל, ולו במעט, את האבל הבלתי נתפס של המשפחה שעולמה חרב עליה באחת. אל ההורים השכולים מתקרב מישהו שמציג את עצמו כיו"ר עמותת "תג מאיר", עמותת שמאל הפועלת נגד מה שמכונה פשעי שנאה. אסתי אומרת לו שחל כאן בלבול. "אני פה מחנכת את הנוער, והם יודעים מה מותר ומה אסור לעשות. כשחזרנו מבית החולים חווארה בערה. ככה זה כשיש ואקום, כשהצבא לא נמצא. כולם יודעים מה דעתנו על זה. אבל כשמי שעשה את זה יוצא, הוא יוצא כי הוא אוהב את ארץ ישראל והיא שלו. אל תתבלבלו, יש לנו פה אויבים, ושם מחלקים סוכריות אחרי פיגוע. אנחנו לא צריכים לעשות פשעי שנאה, אבל אל תתייפייפו".
יש בך כעס?
"מותר לנו לכעוס על הקדוש ברוך הוא. אני לא יודעת מה התוכניות שלו, אבל הוא קלקל את שלנו. גם בזוגיות מותר לכעוס, אנחנו נשלים אחר כך", היא אומרת בחיוך דומע. אחיה של אסתי, יהודה נאומבורג, מספר על הרגעים האיומים בבית החולים. "הגעתי לבילינסון וביקשו ממני להיכנס ולזהות אותם. נכנסתי ראשון לראות שהם שלמים ושאפשר להכניס את ההורים. ראיתי אותם עם חיוך על הפנים".
"לא זכינו ללוות בחופה"
אסתי נזכרת בפרידה משני בניה הגדולים. "נכנסתי לחדר ואמרתי להם שביקשתי מהם שישירו בלוויה שלי 'אשת חיל' - זה טבע העולם, שבן קובר את הוריו ולא להפך. בגלל שלא זכינו להוביל אותם לחופה, שרנו להם את זה בלוויה שלהם. הובילו אותנו לארונות לפני ההלוויה וכולם בכו, ואני אמרתי להם תודה. תודה שהם היו הבנים שלי".
ההלוויה שנערכה לשני הבנים בהר הרצל, לא היתה מובנת מאליה. בעוד הלל היה חייל, יגל היה רק מועמד לשירות ביטחון ועל פי חוק לא היה זכאי להיקבר ליד אחיו. אבל ההורים התעקשו. יהודה ואסתי ניהלו מאבק מול המערכת כדי לאפשר זאת. "ישבנו בשתיים לפנות בוקר עם ראש ענף נפגעים בצה"ל, ואחותי אומרת לו 'אני לא מבינה איך אתם נותנים לי את המשפט שלמה הזה על איזה ילד אני מוותרת. אתם מציבים אותי בפני ברירה בלתי אפשרית: או הלוויה צבאית לאחד או לקבור את שניהם ביחד במקום אחר'. "קיבלנו הרבה מאוד 'לא', אבל הרבה אנשים עזרו לנו, בעיקר שר הביטחון יואב גלנט וראש ענף הנפגעים. הם שני המלאכים שהצליחו לארגן את זה", מספר יהודה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו