משפחת תפתה, שמנתה זוג הורים ותשעה ילדים, עלתה במארס 1951 מארביל, בירת חבל כורדיסטן בעיראק. אדיב מאירי, שעיברת את שמו, בן 82, אב לארבעה וסב לעשרה נכדים, היה בן 10 באותם ימים. "אחרי פרעות הפרהוד ב־1941 היהודים התחילו לדבר על עלייה לארץ ישראל. מאז שאני זוכר את עצמי זה מה שאמרו לנו גם בבית המדרש שבו למדנו. מי שהיו לו היכולת והאמצעים עזב מייד לאחר הפרעות. כשסיפרו לי שזכינו לקנות כרטיסים לכל המשפחה שמחתי".
משפחת תפתה עלתה בעלייה השלישית מעיראק. "הסיעו אותנו לבגדד עיר הבירה ושיכנו אותנו כמה ימים בבית כנסת מאוד מפואר", הוא נזכר. לכל משפחה הותר לקחת עימה כמה חפצים. "אני זוכר שלקחתי איתי שטיח פרסי קטן והנחתי אותו על הכתף. הלכתי אחרי ההורים שלי למטוס, וקצין עיראקי שראה את השטיח נתן לי סטירה ולקח אותו. אני זוכר את הסטירה הזאת עד היום".
המשפחה המריאה באחד משני המטוסים שהמתינו לעולים בבגדד. הם נחתו בישראל והגיעו לשער העלייה, מחנה העולים הגדול בחיפה, אשר שימש מחנה מעבר. הם שהו שם כמה שבועות ולאחר מכן הועברו למעברה בטבריה. "הסיעו אותנו למעברה במשאיות. היה מזג אוויר מאוד סוער, היו גשמים עזים ורוחות חזקות, הכל עף לנו. בכל זאת הצלחנו להקים את האוהל.
"ההורים תמיד שמחו שהגענו לפה. לא חשבו על העבר בכלל, הם רק רצו לחיות בארץ ישראל. עד יומם האחרון"
"אחרי כמה שבועות אמרו לנו שאנחנו הולכים להשתקע במושב עג'ור. לא ידענו איפה זה בכלל, אבל אמרנו בסדר, העיקר שיהיה לנו בית". הם עברו להתגורר במושב שבאזור מטה יהודה. זו היתה התקופה שבה הפדאיון הסתננו לישראל ותקפו חקלאים ויישובים.
"המבוגרים שמרו בלילות. לילה אחד אבא שלי שמר ונפצע כשירו באחד המסתננים. כשאמא שלי שמעה את זה היא אמרה 'לא יקום ולא יהיה. אנחנו חוזרים לטבריה ולא נשארים פה'". המשפחה חזרה למעברה בטבריה. זו היתה תקופת הצנע, ואדיב זוכר כיצד עמד בתורים, כיצד עזר להורים וניסה להחליף את המוצרים שקיבלו במוצרים אחרים, חיוניים יותר.
"החיים במעברה היו מאוד קשים, בעיקר בחורף. המים היו בחוץ, והייתי צריך ללכת עם שני דליים כדי להביא לאמא שלי מים לבשל ולשטוף כלים. אבי עבד בקרן הקיימת ביחד עם אחי הבכור, ואני למדתי בבית המדרש", הוא מספר ומוסיף: "הסתדרנו עם מה שהיה". בהמשך עברה המשפחה להתגורר בפחונים, עד שקיבלה את הדירה שלה בשיכון ג' בטבריה עילית.
כל השנים עבד אביו בחקלאות באחד הקיבוצים באזור. אמו התנדבה במשך שנים בבסיסי צה"ל, גם לאחר שאחיו הצעיר נהרג בצבא. למרות הקשיים והמאבקים, הוא מספר, הוריו מעולם לא התחרטו על כך שהגיעו לארץ ישראל. "הם תמיד שמחו שהגענו לפה. לא חשבו על העבר בכלל, הם רק רצו לחיות בארץ ישראל. אמא שלי היתה אם שכולה והיא אהבה את המדינה ואת צה"ל עד יומה האחרון", הוא אומר.
אף שגורשו לקפריסין - רוח העולים לא נשברה
"עשרות אלפי יהודים הגיעו לחופי הארץ וניסו להעפיל, אף שהיה ידוע שהסיכויים להיתפס הם גדולים מאוד", כך מספרת רויטל ביהם, מנהלת מוזיאון ההעפלה וחיל הים של משרד הביטחון. "למעשה, הבריטים תפסו כמעט את כל האוניות, ובכל זאת המבצע נמשך מתוך אמירה לבריטים ולעולם כולו שזו הארץ שלנו, זה המקום שלנו ואין לנו מקום אחר ללכת אליו.
"הבריטים העצימו את הפעילות שלהם מול ההעפלה באותה תקופה. הם לא חיכו לאוניות בחופי הארץ, אלא חיכו להן בנמלי היציאה או בים, הפעילו מטוסים ושלחו משחתות שהיו גדולות פי כמה מספינות המעפילים הרעועות והקטנות. למשל, את 'אקסודוס' הבריטים תפסו עוד לפני שהיא נכנסה למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל.
"האונייה האחרונה שנתפסה ממש לפני הקמת המדינה היא 'נחשון הקסטל'. ההתנגדות לבריטים היתה חזקה מאוד - המעפילים הפילו למים שני חיילים בריטים. עוד משהו מעניין באונייה הזו היה שמעפיל שהיה עליה כל כך התרשם מלוחמי הפל־ים שהיו עליה וסייעו לספינה, שהוא ביקש להצטרף אליהם והגיע לארץ כבר כאיש פל־ים. אחר כך הוא שירת בחיל הים וזכה לפקד על אוניות חיל הים אח"י מבטח - אחת מספינות שרבורג, הראשונה שהגיעה לארץ.
"אנשים התחתנו, חזרו למקצועות מלפני המלחמה, ונולדו 2,200 תינוקות במחנה בקפריסין. הם התכוננו לעלייה"
"בשלב מסוים של תפיסת המעפילים, הבריטים החלו לפנות אותם לקפריסין כדי לשבור את רוחם. אבל הרוח במחנה המעצר בקפריסין לא נשברה. אנשים יצרו, התחתנו, חזרו למקצועות שלהם מלפני המלחמה, וגם נולדו 2,200 תינוקות שם. הם התכוננו לעלייה לארץ ישראל. כאמור, האונייה האחרונה שנתפסה היתה 'נחשון הקסטל'. שלוש אוניות מעפילים שיצאו אחריה הגיעו לארץ כבר אחרי קום המדינה והיו לאוניות עולים. חשוב גם לציין בקשר ל'נחשון הקסטל', שהמפקד שלה הוא זה שהקים את מוזיאון חיל הים".
שש שנים של תלאות
שש שנים לקח לילד אברהם מדהלה להגיע לארץ ישראל. בדרך עברה המשפחה תלאות, ייסורים, חוותה רעב ועוני קשה. אביו לא זכה להגשים את חלומו להגיע לארץ ונפטר באמצע המסע. אברהם, בן 90, מתגורר כיום ברחובות, אב לשלושה ילדים, סב לשמונה נכדים וסבא־רבא לשני נינים. הוא נולד ב־1933 בכפר קטן במחוז צעדה שבצפון תימן. באזור זה, הוא מספר, התקיימו יחסים טובים יחסית בין היהודים למוסלמים.
אביו לימד בתלמוד התורה, וכבר בילדותו נחשף אברהם לכמיהה העזה לא"י. בפברואר 1944 יצאה המשפחה, יחד עם קבוצה שמנתה כ־600 איש, לכיוון עדן שבדרום תימן. הם לקחו עימם חמורים, גמלים ורכוש. בשל המלחמה באירופה החליטה הסוכנות היהודית להפנות לתימן את מכסת האישורים שקיבלה להעלאת יהודים לא"י. "קיבלנו מכתבים מא"י מקרובי משפחה, שסיפרו לנו כי אפשר להגיע והגבולות פתוחים. חשבנו שנגיע בתוך חודש לעדן, אבל בדרך הבריטים סגרו את הגבול באזור עדן, שהיתה תחת חסותם, ונאלצנו לעשות עיקוף לכיוון מזרח", נזכר אברהם, שהיה אז עדיין ילד.
בגלל העיקוף נמשך המסע לארץ ישראל שש שנים. "הבריטים אמרו לשבטים אשר שלטו בשטח שבין עדן לצפון תימן כי כל יהודי שיעבור בדרך הוא הפקר", מספר אברהם. הקבוצה צעדה בשטח מסוכן, נתונה למתקפות מצד השבטים ולמעשי רצח, ביזה ואונס. "אני זוכר את הפחד מהמוסלמים שרצו לפגוע בנו", מספר אברהם. הם עצרו בצנעא ולאחר מכן המשיכו בדרכם עד שהגיעו לאחד הכפרים שבו היתה קהילה יהודית, ושם נשארו כמעט שנה. זו היתה שנת בצורת קשה בתימן, ולאט־לאט הידלדל הרכוש שהביאו עימם. בעלי החיים מתו או נמכרו כדי שיוכלו לרכוש מזון. "היינו ממש עניים", נזכר אברהם. בתקופה זו אביו נפטר משיברון לב, לאחר שהתקשה להשלים עם אי־יכולתו לדאוג למשפחתו.
מלחמת העולם הסתיימה. עיקר המאמצים הופנו להעלאת יהודי אירופה, וליהודי תימן לא ניתנו אישורי עלייה
שלוש שנים לאחר שיצאה מצפון תימן הגיעה הקבוצה, שכעת מנתה 200 איש בלבד, לאזור עדן, לאחר שחצו את המדבר ממזרח, בחום הכבד. "הלכנו כמעט חודש במדבר, בחול, ואחר כך עוד חודשיים עד שהגענו לאזור עדן", נזכר אברהם. "כשהגענו למחנה הרגשנו תקווה שתכף נהיה בארץ ישראל, אבל אי אפשר לתאר את מה שהתרחש שם - המחלות, העוני, הרעב".
הילד אברהם, כמעט בן 11, החליט ללכת לעדן. אמו ואחיותיו נשארו במחנה. הוא הצליח להתגנב לעיר, עבד בימים כסבל בשוק ובלילות ישן ברחוב כמו עוד נערים רבים. כל רכושו הסתכם בסל, בבד יוטה שעליו ישן בלילות ובבקבוק מים שאיתו התרחץ. הוא חסך פרוטה לפרוטה כדי לשלוח לאמו, ואכל את המינימום כדי לשרוד. זו הסיבה, הוא אומר, שנשאר נמוך עד היום. לאחר כחצי שנה הועברה משפחתו למחנה קרוב יותר לעדן, ושם שהתה כשלוש שנים נוספות. כיוון שהמלחמה באירופה הסתיימה, הופנו עיקר מאמציה של הסוכנות היהודית להעלאת שארית הפליטה מאירופה, וליהודי תימן לא ניתנו אישורי עלייה. בסוף 1948 החלה עליית יהודי תימן. "במוצאי שבת בסוף פברואר נכנסנו למטוס, טסנו שש שעות והגענו ב־2 בלילה לישראל. אי אפשר לתאר את השמחה. שש שנים חיכינו לזה".
"אלפי גרונות שרים 'התקווה' מול דגל החופש"
יהודית בן לוי רואה בסיפור העלייה של אביה את סיפורם של מעפילים רבים שעלו אחרי מלחמת העולם השנייה לארץ ישראל. "אבי, אדניה ניסים, הגיע מבולגריה לארץ. בבולגריה הוא היה במחנות עבודה של הנאצים ארבע שנים, ואחרי המלחמה הוא עלה לארץ ישראל דרך יוגוסלביה. הוא יצא בספינה 'בונים ולוחמים' שהפליגה ב־18 בפברואר 1948, כשהמנדט עוד שלט בארץ.
"הספינה, שהיתה קטנה ורעועה, נשאה עליה 1,002 עולים בתנאים־לא־תנאים והגיעה ב־28 בפברואר אל חוף ניצנים, ושם גילה אותה מטוס סיור בריטי.
"הבריטים הקצו כוח גדול כדי להשתלט על האונייה, והקברניט הורה לעולים שלא להתנגד לצבא הבריטי. עד הערב כבר הקיפו את האונייה הקטנה חמש משחתות קרב בריטיות. החיילים לקחו את המעפילים לנמל חיפה, ומשם הוגלו כולם למחנה החורף בקפריסין.
"אבי שהה בקפריסין עד פברואר 1949, שנה אחרי שנתפס, מכיוון שהבריטים לא רצו שצעירים יהודים יגיעו לארץ לפני כן ויסייעו ליישוב במלחמת העצמאות. זאת בדומה להרבה מעפילים שיצאו לארץ ממחנות שונים באירופה, ממחנות ריכוז או ממחנות עבודה - ומצאו את עצמם שוב בגלות.
"החיילים לקחו את המעפילים לנמל חיפה, ומשם הם הגלו את כולם למחנה החורף בקפריסין. אבי שהה בקפריסין עד פברואר 1949, שנה אחרי שנתפס"
"אבי היה אמן, ואחרי מותו מצאנו איורים של כל המסע לארץ ישראל בספינה. הוא צייר בגלויות שחור־לבן את כל המסע, כולל התפיסה של הבריטים וההגעה למחנה בקפריסין.
"הגלויה הכי מרגשת היא ציור של הספינה עם דגל ישראל עליה. הוא כתב על הציור הזה: 'אלפי גרונות שרים 'התקווה' אל מול דגל החופש'".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו