"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X
דעה

השד ברח מהבקבוק: האדרת העמדות הקיצוניות עלולה לקרוע אותנו

ספק אם את העוינות, שנוצרה בשיח שלנו, ניתן יהיה לרפא • את השד הזה יהיה קשה להחזיר לבקבוק • מה יעשה אדם שמקלף את העמדות השונות ומגלה שאין מרחק בלתי ניתן לגישור ביניהן?

,עודכן
0השמעה
שלט "הרייך ה-6 הגיע" בהפגנה בשבת נגד הממשלה, צילום: גדעון מרקוביץ'

מה יעשה אדם כמוני, שזמן רב קורא להגבלת הכוח - בין של בית המשפט העליון ובין של הכנסת - אך נקלע בין צדדים הפועלים להגביל רק גורם אחד? מה יעשה מי שמאמין בחובת הממשלה לממש הבטחות, אך רואה חשיבות בכך שתאזין לעמדות האופוזיציה?

מה יעשה מי שרוצה להקשיב לדיון ציבורי ראוי, אך מגלה שהעמדות הקיצוניות וההזויות ביותר מאודרות ומקבלות יותר תשומת לב?

מה יעשה מי שמכיר בחשיבות השינויים במערכת המשפט, אך לא רואה בהם הפיכה שלטונית או סכנה למהות הדמוקרטיה?

ובעיקר: מה יעשה אדם שמקלף את העמדות השונות ומגלה שאין מרחק בלתי ניתן לגישור ביניהן? בין שמדובר בפסקת ההתגברות או בהרכב הוועדה לבחירת שופטים, ובין שמדובר בעילת הסבירות או בגיבוש כללים לגבי עבירת הפרת האמונים.

הגיע הזמן לומר: כיפופי הידיים המתמשכים קורעים אותנו. ראשית, מפני שהם מובילים להחלטות לא טובות, שכן לא שוקללו העמדות השונות. שנית, ההתנהלות הזאת גורמת להקצנת עמדות המתנגדים לשינויים, גם אם רק לפני זמן קצר הם הסכימו בעצמם לצורך בחלק מהם. שלישית, הם מקצינים גם את עמדת התומכים, שמתעלמים מהחובה להתייחס לסכנה שבשינוי מרחיק לכת מדי.

אופי השיח הציבורי דוחק להכריע "הלנו אתה אם לצרינו", ואינו מטפח את העמדה שלה הטיף קהלת: "תאחז בזה, וגם מזה אל תנח ידך". שיטה שבה לאחר שקלול הנימוקים לכאן ולכאן, מתאפשרת הכרעה שכולם יכולים לחיות איתה.

אך הנזק של כיפופי הידיים גדול יותר. הוא הופך אותנו מיריבים לאויבים, ממי שטוענים כי דרך אחת לא נכונה למי ששוללים את הלגיטימיות של העמדה האחרת. מה יעשה מי שמאמין שכולם בעד מדינת ישראל, אך נתקל בשלילת ההנחה הזו? הרי זהו מבוא לשנאה.

טקטיקה מסוכנת

יש מי שאומר שזו טקטיקה: מכניסים "עיזים" בדיון הציבורי כדי להוציא אותן אחר כך ולהגיע להסכמה. אך מה יעשה מי שסבור שהטקטיקה הזו פסולה, מעוותת את האמת וגובה מאיתנו מחירים כבדים?

ספק אם את העוינות שהיא יוצרת ניתן יהיה לרפא על ידי "הוצאת העז" מהמשא ומתן, שכן אופי השיח הציבורי כבר התקבע, והוא מתקדם לעבר שיח של השתקה, תביעות משפטיות, הפיכת ביקורת להסתה וקריאות למרי אזרחי. את השד הזה יהיה קשה להחזיר לבקבוק.

האם אכן הפערים קטנים יותר? האם נוכל לאמץ שיח של אמון ולקבל הכרעות? אני מעריך שכן, וזו תרבות מחלוקת בית המדרש. אני גם מעריך שחלק גדול בציבור מעדיף זאת. אם כן - מוטל על כל הציבורים לתבוע מנציגיהם לנהוג כך: להיאבק לא רק בקיצוניות של הצד השני, אלא גם בזו המיוצגת על ידי מי שבחרנו בו. להחליט שאנחנו לא משתתפים בדיון קיצוני. אין זו עת שתיקה, אלא קריאה גם לתקשורת: אל תציפו את הקיצוני, אלא את המחלוקת עצמה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר