השד ברח מהבקבוק: האדרת העמדות הקיצוניות עלולה לקרוע אותנו

מה יעשה אדם כמוני, שזמן רב קורא להגבלת הכוח - בין של בית המשפט העליון ובין של הכנסת - אך נקלע בין צדדים הפועלים להגביל רק גורם אחד? מה יעשה מי שמאמין בחובת הממשלה לממש הבטחות, אך רואה חשיבות בכך שתאזין לעמדות האופוזיציה?

מה יעשה מי שרוצה להקשיב לדיון ציבורי ראוי, אך מגלה שהעמדות הקיצוניות וההזויות ביותר מאודרות ומקבלות יותר תשומת לב?

מה יעשה מי שמכיר בחשיבות השינויים במערכת המשפט, אך לא רואה בהם הפיכה שלטונית או סכנה למהות הדמוקרטיה?

ובעיקר: מה יעשה אדם שמקלף את העמדות השונות ומגלה שאין מרחק בלתי ניתן לגישור ביניהן? בין שמדובר בפסקת ההתגברות או בהרכב הוועדה לבחירת שופטים, ובין שמדובר בעילת הסבירות או בגיבוש כללים לגבי עבירת הפרת האמונים.

הגיע הזמן לומר: כיפופי הידיים המתמשכים קורעים אותנו. ראשית, מפני שהם מובילים להחלטות לא טובות, שכן לא שוקללו העמדות השונות. שנית, ההתנהלות הזאת גורמת להקצנת עמדות המתנגדים לשינויים, גם אם רק לפני זמן קצר הם הסכימו בעצמם לצורך בחלק מהם. שלישית, הם מקצינים גם את עמדת התומכים, שמתעלמים מהחובה להתייחס לסכנה שבשינוי מרחיק לכת מדי.

אופי השיח הציבורי דוחק להכריע "הלנו אתה אם לצרינו", ואינו מטפח את העמדה שלה הטיף קהלת: "תאחז בזה, וגם מזה אל תנח ידך". שיטה שבה לאחר שקלול הנימוקים לכאן ולכאן, מתאפשרת הכרעה שכולם יכולים לחיות איתה.

אך הנזק של כיפופי הידיים גדול יותר. הוא הופך אותנו מיריבים לאויבים, ממי שטוענים כי דרך אחת לא נכונה למי ששוללים את הלגיטימיות של העמדה האחרת. מה יעשה מי שמאמין שכולם בעד מדינת ישראל, אך נתקל בשלילת ההנחה הזו? הרי זהו מבוא לשנאה.

טקטיקה מסוכנת

יש מי שאומר שזו טקטיקה: מכניסים "עיזים" בדיון הציבורי כדי להוציא אותן אחר כך ולהגיע להסכמה. אך מה יעשה מי שסבור שהטקטיקה הזו פסולה, מעוותת את האמת וגובה מאיתנו מחירים כבדים?

ספק אם את העוינות שהיא יוצרת ניתן יהיה לרפא על ידי "הוצאת העז" מהמשא ומתן, שכן אופי השיח הציבורי כבר התקבע, והוא מתקדם לעבר שיח של השתקה, תביעות משפטיות, הפיכת ביקורת להסתה וקריאות למרי אזרחי. את השד הזה יהיה קשה להחזיר לבקבוק.

האם אכן הפערים קטנים יותר? האם נוכל לאמץ שיח של אמון ולקבל הכרעות? אני מעריך שכן, וזו תרבות מחלוקת בית המדרש. אני גם מעריך שחלק גדול בציבור מעדיף זאת. אם כן - מוטל על כל הציבורים לתבוע מנציגיהם לנהוג כך: להיאבק לא רק בקיצוניות של הצד השני, אלא גם בזו המיוצגת על ידי מי שבחרנו בו. להחליט שאנחנו לא משתתפים בדיון קיצוני. אין זו עת שתיקה, אלא קריאה גם לתקשורת: אל תציפו את הקיצוני, אלא את המחלוקת עצמה.