פרשת הרצח של שלי דדון ז"ל מעפולה תגיע מחרתיים לסיומה, בשעה שבית המשפט המחוזי בנצרת יפרסם את הכרעת הדין במשפטו של נהג המונית חוסיין חליפה (35) הנאשם ברציחתה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
על פי האישום, ב־1 במאי 2014, בעת שהסיע את שלי במונית לראיון עבודה באזור התעשייה במגדל העמק, סטה חליפה מהדרך למגרש חניה נטוש, שם דקר אותה באכזריות, הותיר אותה מתבוססת בדמה, ונמלט לביתו.
רק בחלוף כשבועיים, בתום חקירה מורכבת של חוקרי מחלק הרצח ביחידה המרכזית במשטרת המחוז הצפוני, בפיקודו של נצ"מ משה כהן, ובשיתוף השב"כ, נעצר חליפה בביתו. הוא הודה במעשה בפני חוקרי השב"כ והמשטרה, ושיחזר את הרצח. מאוחר יותר חזר בו מהודאתו והכחיש כל קשר למעשה.
להביט לרוצח בעיניים
מאז מעצרו מוחזק חליפה בכלא כעציר ביטחוני. משרד הביטחון, שקבע כי הרצח בוצע על רקע לאומני, הכיר בבני משפחת דדון כמשפחה נפגעת טרור. אם שופטי ההרכב, סגן נשיא בית המשפט השופט תאופיק כתילי וחבריו השופטים דני צרפתי ואשר קולה, ירשיעו כצפוי את חליפה בעבירת הרצח, הוא צפוי להישלח מיידית למאסר עולם. אם עורכי דינו של חליפה יבקשו לטעון לענישה מופחתת, גזר הדין יינתן במועד אחר. האסון הנורא שפקד את אילנה ויעקב דדון, הכאב שמלווה אותם מאז לכתה של בתם האהובה שלי ז"ל, אינו מרפה לרגע אחד.
"אנחנו שבורים ומרוסקים, והכאב מתעצם מיום ליום", סיפר יעקב, "אני בוכה בלילות ואילנה ממעטת לצאת, סובלת מחרדות ולא יכולה להירדם בלי כדורי שינה. אי אפשר לעכל אסון כזה. העונש שמגיע לרוצח הוא עונש מוות, אבל לצערנו זה לא יקרה".
"הוא צריך להישלח למאסר עולם ולא לראות אור יום. אני אלחם על זה עד יום מותי. אסור בשום אופן שאי פעם הרוצח הזה ישוחרר בעסקת חילופי שבויים. הוא יותר גרוע ממחבל פלשתיני, כי הוא אזרח ישראלי", אמרה אילנה.
אילנה דדון הגיעה לאולם המשפט רק פעם אחת, התמוטטה בזרועות בני משפחתה, ומאז לא היו לה הכוחות לשוב לשם. ביום רביעי היא תגיע שוב, תסתכל לנאשם ברצח בעיניים, ואולי אף תקריא לשופטים דברים שכתבה עם בני משפחתה.
רק בשבוע שעבר, לראשונה מאז האסון, עלתה אילנה לקומה העליונה, שם נמצאים חדרי השינה של ילדיה: דניאל, עומרי, שלומי ושלי ז"ל. את חדרה של שלי הפכו ההורים לחדר הנצחה וזיכרון. "שלוש פעמים עמדנו בפני חתימת חוזה על מכירת הבית, וברגע האחרון הרוכש התחרט. הבנו שמישהו לא רוצה שנמכור את הבית. שלי מאוד אהבה את הבית הזה ולא רצתה שנעבור. החלטנו שלא נמכור", סיפר יעקב.
"מאז האסון לא יכולתי לעלות לקומה העליונה", אמרה אילנה, "זה היה גדול עלי. לא היו לי כוחות. אחרי שאזרתי אומץ ועליתי, קרה לי משהו. משהו בי השתנה. עכשיו אני לא רוצה לעזוב את הבית הזה. שלי לימדה אותנו לשמוח. המסר שלה אלינו הוא להמשיך בחיים.
"התלבטנו אם לעשות או לא לעשות חדר הנצחה לזכרה. ואז שלי שלחה לי מסר ועשינו לה חדר הנצחה". אילנה מספרת כי "יש לי סיוטים בלילות. הכל חוזר אלי אבל החלטתי לבוא גם אם אתמוטט. אני רוצה להביט בפרצופו של הרוצח הזה, ושהוא יראה אותי לפני שהוא הולך לבלות את שארית ימיו בכלא".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו