השיעור שלמדנו מהעולים: מסירות נפש מהי

קהילות ביתא ישראל עזבו ארץ מוכרת, אדמה, רכוש, ויצאו למסע מפרך, כשהם נאחזים בכמיהה שהועברה מדור לדור: ירוסלם, ירושלים. לא רק את הכיסופים לציון נשאו עימם העולים לירושלים, אלא גם את המחיר הכבד של הכיסופים לציון. בספרו "המסע לא תם" מביא דני אדינו אבבה סיפור קורע לב של אחת מבנות הקהילה שעלתה ארצה: "היתה לי אז תינוקת שנולדה באתיופיה כמה חודשים לפני שיצאנו למסע. היו לה עיניים יפות ופנים עדינות. את המסע הרגלי לסודאן היא עברה בשלום. במחנה היא חלתה קצת, אבל החלימה. התפללתי שנעבור כבר בשלום את הימים הקשים. ואז, יום אחד, הגיע גם תורנו לעלות. השמחה היתה גדולה. הלבשתי את התינוקת בכמה שכבות של בגדים ושמתי אותה על הגב, כמו שעושים באתיופיה. אבל כשירדתי מהמטוס הרגשתי קור בגבי. כעבור כמה דקות בישרו לי את הבשורה הנוראה ביותר שאמא יכולה לשמוע: התינוקת שלי מתה. עשיתי הכל כדי להביא אותה לפה בשלום, וברגע שהיה אמור להיות המאושר בחיי, נשאתי את גופתה על גבי".

לא כולם שבו הביתה, לא כולם יכלו למסע הרגלי המפרך. אנחנו נושאים את זכרם בליבנו לעולם. ירושלים נושאת את זכרם בליבה לעולם. אהבתם לירושלים בוערת כלפיד נצחי, שראשו מגיע עד השמיים. עמוד אש, שמנחה לעם ישראל כולו את הדרך.

הקהילה האתיופית לימדה את כולנו מהי מסירות נפש, מהי אהבת ירושלים, מהי נחישות ומהי אמונה כנה שעוד נגיע. כך אלפי יהודים עוד ממתינים לעלייה באתיופיה, ועל ממשלת ישראל, גם בתקופה מורכבת זו, למצוא את הדרך להסדיר את הנושא. לצד הרצון הכן להביא את כל אחינו ואחיותינו יהודי אתיופיה ארצה, על כולנו מוטלת החובה להילחם גם באפליה מכל סוג שהוא. חובתנו כחברה לעשות הכל על מנת להתמודד עם הגזענות שבתוכנו ולעוקרה מן השורש. יוצאי אתיופיה חוו יחס מפלה מצד הממסד ומצד החברה הישראלית, וסובלים מסטריאוטיפים שליליים. הקריאה שלנו בבית הנשיא לצעירים יוצאי אתיופיה לפנות בבקשה לחנינה (שתישקל בחיוב) היא צעד נוסף במאבק זה.

דרכנו לשילוב האוכלוסיות והמגזרים השונים בחברה הישראלית עוד ארוכה. זוהי משימה לאומית, ולאורך כהונתי התמלאתי השראה רבה במפגשיי עם צעירים יוצאי אתיופיה, שהנחישות בוערת בעיניהם - לשבור את "תקרת הזכוכית" ולהוות דוגמה לכל הקהילה. במעמד התפילה הקדוש של הסיגד אנחנו קוראים להרחבת תחומו של חשבון הנפש. השנה, יותר מתמיד, החברה הישראלית ומדינת ישראל צריכות את חשבון הנפש הזה. כדי שנוכל להתחזק יחד, כדי שנוכל להתמודד עם ההווה, ולהתכונן לבאות.

מירוסלם, מירושלים, מציון,

נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין