אני אבא מיוחד - ונחוש להילחם בסטיגמות

באחת השיחות שלי עם אבא שלי, נפל לי האסימון... אני אבא מיוחד, לילדה שלומדת בחינוך המיוחד, ואבא שלי - הוא היה אח מיוחד של אלק'ה (אליהו)...

אלק'ה נפטר לפני 27 שנים במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי. אלק'ה היה סוד. הוא הוסתר. ואם אבא שלי לא היה משתף ומדבר בנאורות, לא היינו יודעים מה הסיפור שלו. לא מזמן מצאנו יומן שכתב.

אבא שלי שיתף אותי בקשיים שהיו לו כילד, עם אח בכור עם מוגבלות נפשית. בניתוח לאחור, המכות שאחיו קיבל, הלעג, חוסר ההבנה לצרכיו המיוחדים, השנאה כלפיו, ההדרה, הפחד ממנו והרתיעה. ומה הרגישו בני המשפחה, סבא וסבתא שלי, והאחים, ואיך היה קשה להתמודד עם כל זה!

הוא סבל. ההתמודדות עם המוגבלות הנפשית השקופה היתה בלתי אפשרית. הסטיגמות, לעיתים הלעג והתגובות הקשות מהסביבה, חוסר הקבלה וחוסר ההבנה היו עצומים. בלתי נסבלים.

אבל זה היה לפני כמעט 100 שנים, כשהוא נולד. ומה קורה היום?

מסקרים שהתפרסמו רק לפני ארבע שנים, ל־89% מההורים מפריע שילדם ישתתף בפעילות עם ילדים עם מוגבלות.

48% לא יסכימו לגור לצד אדם עם מוגבלות נפשית או אוטיזם.

61% לא יסכימו להשכיר להם דירה.

67% יירתעו מלשבת במסעדה שמעסיקה אנשים שמתמודדים עם מוגבלות נפשית.

48% לא יסכימו לגור לצד אדם עם מוגבלות נפשית או אוטיזם.

ויותר מ־40% מבני הנוער מעדיפים להימנע מקרבה לבני נוער עם מוגבלות.

השתפר? תגידו אתם.

נעבור לעולם: בדובאי פגשתי איש עסקים. דיברנו, והשיחה התגלגלה מהר מאוד לכך שהוא אבא מיוחד. סיפרתי לו על מה שקורה בישראל. הוא שלף את תעודת המוגבלות של הבן שלו, וסיפר לי שבדובאי אנשים עם מוגבלות נקראים "אנשים עם נחישות".

בישראל המדינה מכנה את האנשים האלה "נכים" ומתייגת אותם על סמך מוגבלותם. בדובאי הם נתפסים כאנשים נחושים. וזה הגיוני, כי האתגרים והקשיים עצומים, וכדי לבצע פעולות שגרתיות נדרש מאמץ עילאי מאנשים עם מוגבלות.

כשמתייחסים לאנשים אלה כמעוררי השראה ונחושים - לא לועגים להם, ולא משתמשים במוגבלות כמושא ללעג או לקללה או כדי למתוח ביקורת על אחרים.

הבעיה היא שאנחנו, החברה בישראל וגם המדינה עצמה, אנחנו החסמים של אותם אנשים: אפליה, הדרה, לעג וסטיגמות הם החסמים העיקריים בפני ההשתתפות בכל דבר.

מאז שהפכתי להיות אבא מיוחד, יש שני שירים שאני מאוד אוהב: הראשון הוא "אני ואתה נשנה את העולם" - די ברור למה, ולשם כך הקמתי את מיזם "סיכוי שווה" שמטרתו שילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה.

השיר השני הוא "אִלּוּ ציפורים" - "אילו ציפורים אשר עפות מעל הים, אילו ציפורים היו דוברות כבני אדם, אֵילוּ סיפורים היו ודאי לציפורים". ובכן, השיר הזה לא נכתב על ציפורים, לטעמי, אלא על אנשים עם מוגבלות: אלה שלא יכולים לדבר, שלא יכולים לספר את מה שעובר עליהם ועל מה שהם חווים, שלא מעניינים אף אחד, שקולם לא נשמע, ושאף אחד גם לא מעוניין שיישָּׁמַע.

התפקיד שלנו כחברה אזרחית הוא לדאוג שקולם יישמע. לזעוק את זעקתם, להילחם בהשתקה שלהם, להביא את מצוקותיהם לסדר היום הציבורי. חברה שבה אנשים מוגדרים על פי המוגבלות שלהם היא חברה חולה. חברה שמדירה, במקום לשלב ולהכיל את האחר, היא חברה לא שוויונית.

כדי לשנות מן השורש את היחס של החברה הישראלית לאנשים עם מוגבלות, צריך לייצר מערכת של חקיקה ואכיפה. כי חברה שלא מנגישה בתי ספר, משרדי ממשלה, תחבורה ציבורית ודברים חיוניים נוספים עבור מי שלא יכולים להיות כמונו, מפני שיש להם מוגבלות, ולא מבינה שכל אלה שווים לחלוטין - יש לה ציון נכשל בדמוקרטיה, בזכויות אדם, באהבת אדם ובערבות הדדית.

הכותב הוא אב לילדה שלומדת בחינוך המיוחד, ומייסד דף הפייסבוק והלינקדאין "סיכוי שווה" לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה