בשורת החנויות בצידי הכביש הראשי של מחנה הפליטים שועפאט היו עסוקים במשך שעות ארוכות בעבודות ניקיון לפינוי אבנים, זבל, ושיירי זיקוקים וצמיגים שנותרו מההתנגשויות האלימות היומיות ששטפו את המחנה מאז הפיגוע שבו נהרגה לוחמת צה"ל סמל נועה לזר. אנחת רווחה ראשונה נרשמה עם כניסת הדחפור שהסיר את הבטונדות שחסמו את מסלולי התנועה במחסום אחרי חמישה ימים של מגבלות תנועה וסגר "נושם".
"אתם סגרתם את האנשים פה כמעט שבוע. זה לא מועיל לאף אחד, רק מגביר את הכעס וגורם סבל. גם שכונה של יהודים הייתם סוגרים ככה? אנחנו חיים כמו כלבים", הסביר עלי מוחמד, אחד הצעירים, בעת שעשה את דרכו במסלול הולכי הרגל פנימה למחנה. "מה אתם משיגים בזה? מענישים אלפי תושבים שחיים כאן ומתעוררים כשיש עימותים בכל ירושלים. היה ברור שכולם יתייצבו לצידנו ויילחמו יחד איתנו", אמר חברו מוחמד.
במחנה מאמינים שההפגנה הלילית הסוערת שאורגנה שלשום בלילה, לצד המהומות הרחבות שפרצו בשכונות מזרח ירושלים אילצו את ישראל לפתוח את המחסום במלואו. לדברי נאסר חשאן, תושב מחנה הפליטים שועפאט, צעדי המחאה הוכיחו את יעילותם, והראו שלמחנה יש כוח ויכולת לסחוף אחריו את ההמון. "הלחץ שלנו עבד. כולם עמדו איתנו ותמכו בנו. פתחנו במחאה כדי להחזיר לעצמנו את החיים בכבוד, לא ביקשנו יותר מזה. הילדים שלי לא הלכו לבית ספר כל השבוע, כולם ברחובות. מה אתם חושבים, שככה ייצאו מפה דוקטורים ? ילדים שחיים בסביבה כזאת - איך יגדלו ? כשהתחלנו עם צעדי המחאה כדי לפתוח את הסגר על המחנה, לא חשבנו שתהיה הצטרפות המונית כזאת, וזה מראה שכולם הרגישו שיש פה מחאה צודקת. אף אחד לא רוצה בלגן, אבל תנו לנו לחיות בצורה נורמאלית", אמר חשאן.
"כל ירושלים התלקחה בגלל הסגר על המחנה. זה לא היה עובר בשקט, וזה הישג גדול", אמר ג'ומעה קוס בעודו ממתין לתחבורה ציבורית בכיכר שליד הגדר. לידו, רשידה שוויכי, תושבת ראס אלעאמוד, שהגיעה לביקור אצל קרובי משפחה במחנה יממה לפני הפיגוע, ומצאה את עצמה מבלה שם חמישה ימים ברציפות. "אנשים רוצים לצאת מהמחנה רק בשביל לנשום קצת אוויר נקי", אמרה.
קבוצה אחת במחנה שחבריה נמנים בעיקר עם הדור המבוגר ביותר סבורים שאין תועלת של ממש בהמשך ההפגנות לאחר שהמטרה הושגה "באמצעים של מאבק עממי בלי לירות ירייה אחת". לעומת זאת, אחרים קוראים לנצל את המומנטום שנוצר כדי להעלות לסדר היום את המצב במחנה, ורואים באירועים האחרונים הזדמנות לעורר "קריאת השכמה" בישראל. "זה ניצחון של המחנה", אמר אחד התושבים, כשהוא מביע תקווה שהעימותים יימשכו. כולנו צריכים לעשות משהו בשביל העם שלנו".
צהרי היום, התנועה יחסית זורמת, רכבים יוצאים ונכנסים בנתיבים שנפתחו. לפני רגע, הייתה זו זירת קרב רועשת עם זיקוקים ועשן סמיך של רימוני גז באוויר. כל זה התחלף כעת בשקט מתוח, יש שיאמרו זמני, ובהמולה של נערים צעירים, רוכבים על אופנועים ומפגינים ביצועים ברחבת הכניסה למחנה, במה שהפך "למגרש המשחקים" הביתי שלהם.
במעבר הולכי הרגל נתקלנו בד"ר אסמא טהא, רופאת משפחה, תושבת כפר עקב. על אף מגבלות התנועה וקשיי הנגישות בשבוע החולף, היא לא עשתה לעצמה הנחות, והקפידה להיכנס כל יום למחנה כדי לטפל בחולים. "יש אנשים שהיו צריכים מרשמים ותרופות, וגם הדרכה והנחיות. חולי כליות ואחרים שאין להם את הכוחות להתמודד עם המתנה ארוכה במחסום. כמו שלישראלי יש זכות ללכת ולבוא בלי מגבלות, גם אנחנו עם, אנשים, בני אדם שרוצים לחיות. אם אתה תספק לי את צורכי החיים ואת הדברים שיגרמו לי לחיות חיים יפים, למה שאלך למות? תעשה בשבילי משהו כדי שאחשוב על החיים הטובים ולא על משהו אחר".
כששואלים על המחבל עודאי תמימי, התשובות אינן חד משמעיות, ואפשר להבחין ברגשות מעורבים. "גם לא הצלחתם להגיע אליו וגם עשיתם עונש קולקטיבי. המחנה מאחוריו וכולם יגנו עליו", אמר מוחמד. לצד זה, לא כולם תומכים בצורה עיוורת במחבל תמימי ומביעים כעס על כך שבמעשיו הפך מחנה שלם לבן ערובה ואף סיבך צעירים נוספים ובלתי מעורבים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו