כשיצאה השבת שמענו לראשונה על הפיגוע הנורא שאירע בחלמיש. הרגשתי שקיבלתי מכה בבטן. פיגועים כאלה, בתוך הבית, כמו שקרה לנו, במקום שאמור להיות הכי מוגן והכי שקט - זה לא נתפס ומעורר הרבה שאלות מאוד קשות.
איזה אומץ ואיזו תעוזה וחוצפה צריך כדי לחדור לתוך בית, למשפחה? להיכנס לבית שיש בו ילדים, ונכדים ואנשים צעירים ומבוגרים. פיגוע כזה מטלטל ומחזיר אותי שנה אחורה כי אנחנו תמיד שם. אני תמיד שם. וכל אירוע כזה מחזיר אותי לשם. ופה זה לא אחת - אלה שלושה נרצחים.
אי אפשר לתפוס. המציאות שבה מחבל מרגיש שהוא יכול לחדור ליישוב היא בלתי נתפסת, וזה חלק משיח מאוד חצוף שקורה כאן. גם התחושה הזו - שאפשר לעלות להר הבית, לירות ולרצוח שוטרים ולחבר את זה באותו שיח למקום עצמו - אינה מתקבלת על הדעת. ברמה הלאומית אסור שדברים כאלה יקרו, פשוט אסור. ואם חלילה הם קורים, היד חייבת להיות הכי קשה, כדי שלהבא העסק הזה לא ישתלם. מה שקורה היום זה שהטרור משתלם לכל מי שעוסק בו. המשפחה מקבלת כסף, והמחבל הופך לגיבור.
רק לפני שנה נער בן 17 רצח את בתי הלל במיטתה, וביום שישי נער בן 19 רצח שלושה אנשים בביתם. מחר עוד נער משועמם ששומע את הדברים יאמר "למה לא?" וייצא לרצוח. אנחנו חייבים לדאוג שדבר כזה לא ישתלם, שתהיה לזה עלות כלכלית קשה, כדי שלא יקרה האירוע הבא. לא מספיק האבל והכאב, חייבים לנקוט עמדה ציבורית שאומרת שהטרור חייב לגרור מכה כלכלית קשה מאוד כדי שאף אחד לא ירצה לעשות את זה. משפחת המחבל שרצח את הלל לא שילמה את המחיר. הבית שלהם נהרס חלקית והם מקבלים קצבה כמו כל המשפחות של השאהידים הגיבורים. יש היום שיח של מוטיבציה ואני חושבת על הנער בן ה־19 שיוצא לרצוח, עם שנאה כל כך עמוקה. יש פה כשל עמוק שאנחנו כחברה חייבים לתקן, ולא רק להתאבל.
ויש בי גם כעס גדול על המחבל שחיבר את כל זה להר הבית. מדינת ישראל היא קודם כל ריבונית שרשאית ומחויבת להגן על עצמה. אנחנו מקפידים לעלות פעם בחודש להר לזכרה של הלל. זו התשובה שלנו כדי לא להיות כל הזמן בעצב, בחרדה, בחוסר אונים, אלא גם בעשייה. עליתי אתמול להר הבית ועברתי דרך מגנומטרים כפי שאני עושה שנים, גם כשאני נכנסת לקניון ולמערת המכפלה ולכל מקום בארץ. וכל אדם שעולה ופניו לשלום, שיעלה, וכל אדם שעולה ופניו למלחמה, שלא יהיה. לא בקניון, לא בהר הבית ולא בשום מקום. אין הבדל.
הכותבת היא אמה של הלל יפה אריאל בת ה־13, שנרצחה לפני שנה במיטתה
הביאה לדפוס: אפרת פורשר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו