"איך מסכמים 40 שנות חברות?": חברתו ושותפתו לעשייה של אשר בהרב נפרדת ממנו

אשר, 40 שנה הלכתי אחריך ואיתך בשבילים לא זרועים. האמנו, חרשנו, זרענו בדמעה וקצרנו ברינה. זרענו וקצרנו, ועברנו לזרוע שדות חדשים.

איך מסכמים 40 שנים של התייעצויות, ויכוחים, החלטות, שינויים, מהפכות? איך מסכמים 40 שנות חברות? מסע חיים נגדע עם השחר של השנה החדשה. עם צאת החג, קיבלתי שיחה שלא נענתה מעינת בתך. שיחה שלא מבשרת טובות. "הנורא מכל קרה", היא אמרה.

קשה להכיל את התחנות המשותפות שלנו: בני עקיבא, בר־אילן, שכונת נחלת יצחק, חופשות, "סיון מחשבים", "טלדור", "גיטה", "ווטרפול", "שכטר־נמדר", "סטפס ואוריפר.

כשהסתיימה התקופה בטלדור החלטנו להפוך את השותפות הטבעית לפורמלית. שותפות שהייתה מודל לנאמנות, ליושרה, לצניעות ולאהבת אדם. אף פעם לא לקחת את הקרדיט לעצמך. תמיד אמרת שזה בזכותי או בזכותו של מישהו אחר. אתה רק "עברת שם במקרה".

קטפנו את הפירות

ב־2006 קיבלנו ממשפחת אדלסון הנחיה להקים עיתון בישראל, ולא סתם עיתון, אלא עיתון שיהיה המוביל במדינה. מיד התחלנו בשיחות ובמחשבות אינסופיות לתוך הלילה. המשימה הראשונה הייתה לעשות את מה שאנו יודעים הכי טוב לעשות - לאסוף סביבנו את האנשים הכי מקצועיים, והכי חשוב שיהיו אנשים שהדנ"א שלהם הוא יושרה, הגינות, צניעות ומסירות ללא פשרות.

יצאנו לדרך, עבדנו קשה, וגם קטפנו את הפירות כשכל חצי שנה חגגנו את הניצחון עם שמחה גדולה בלב. אהבנו את משפחת אדלסון, אהבנו את העובדים, אהבנו את ציבור הקוראים, והרגשנו את האהבה חוזרת אלינו. לימים, הרחבנו את משפחת "ישראל היום" ואימצנו בחום את עיתון "מקור ראשון" ואת בית הדפוס של "מעריב".

גם אחרי 12 שנים, כששאלו אותך מה אתה מבין בעיתונות, ענית "אני עוד לומד". כי זה אתה! נפרדנו מתפקידנו בעיתון לפני כחמש שנים, אך מעולם לא נפרדנו מהאנשים היקרים והאהובים, שממשיכים את הדרך בהצלחה רבה וצמודים לערכי היסוד של העיתון.

והיום, לא להאמין, כשפתאום התמונות שלך מבצבצות בכל מדיה אפשרית. המבט אותו מבט, שיש בו גם חום, גם הומור, גם צניעות, ובעיקר אהבה ונדיבות בשפע לכל העולם - לחצי העולם שאתה כבר מכיר, ולחצי שעוד תכיר (משפט הדגל שלך).

והעיניים בתמונות אומרות: תגידו, השתגעתם? לא אוהב כותרות. לא אוהב ראיונות. לא אוהב להיות בפרונט. לא אוהב מסיבות ולא אוהב פרידות. תרגיעו..

אמר לי פעם איש חכם: אושר הוא כדור פורח ואת החבל תשתדלי לא להחזיק קצר מדי. חבל שהפעם החבל לא היה בידי. לא הייתי משחררת. ועפת לנו. עפת גבוה מדי ולקחת את החבל איתך.

היית לי מנחה ומעודד ומעצים בראשית דרכנו המקצועית המשותפת, ושותף שלא ניתן לבקש טוב ממנו בהמשכה. יקרת לי מאוד. נגעת בחייהם של כל כך הרבה אנשים, שנשמתך בוודאי תמשיך להיות צרורה בחייהם, בחיינו, בחיי. נוח בשלום.

הכותבת היא ציפי קורן, מנכ"לית "ישראל היום" לשעבר.