אל תייבאו לי את הקיטוב מאמריקה

בילדותי, דוד שנסע לטיול באמריקה היה דבר יקר ונדיר. היינו מתרגשים מחזרתו ארצה לא פחות ממנו, כשהוא מביא איתו מזוודה עמוסת מתנות ייחודיות מארץ רחוקה: חוברת קומיקס נדירה, סוכריות M&M עם טעם של חו"ל או ג'ינס ליוויס נוצץ. מתנות שלא היו קיימות בישראל של שנות ה-80.

שנים עברו מאז, וכיום השיקוי האמריקני כבר לא כל כך נדיר כאן. אנו מייבאים מאמריקה כמעט הכל - מוצרי מזון, ביגוד, רכבים, תרבות פופולרית ופוליטית. אך הדיווחים שהתקבלו בסופ"ש האחרון, שבישרו על החלטת בית המשפט העליון האמריקני בעניין ההפלות, הזכירו לנו שיבוא החלום האמריקני יכול לפעמים להיות סיוט. זירה פוליטית אמריקנית מקוטבת מאי פעם, ההסתערות של המון מוסת על הקפיטול והטענות על גניבת הבחירות - גם הן לא מודל לחיקוי. אם במנהיגת העולם החופשי יכולים להתרחש מאורעות מטלטלים כל כך, כיצד הדבר משליך עלינו, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, שנכנסת לסבב הבחירות החמישי בתוך שלוש שנים?

האם הקיטוב שמאפיין את אמריקה הוא תמונת ראי לישראל? בחינה לעומק מראה שלא כך הם פני הדברים. החברה הישראלית מוכיחה פעם אחר פעם שהיא פחות משוסעת משחשבנו. בעיקר בשעות קושי או אסון, שבהן אנו יודעים לגלות חמלה ואכפתיות ולסייע זה לזה. באותם רגעים הקיטוב מצטמק, וישראל מתגלה שוב כאותו קיבוץ גלויות קטן שבו האחד עוזר לשני. הערכים האנושיים הללו טבועים עמוק בשורשיות החברה והחינוך שלנו, והם רחוקים מלהיות מובנים מאליהם מעבר לים.

כאשר נכנסים לעובי הקורה, מבינים ש"הדיכוטומיה האמריקנית" בין עמדות שמשפיעה עלינו מועצמת פעמים רבות ביד מכוונת, ככלי שרת בידי פוליטיקאים או ארגונים המבקשים לחדד את ההבדלים בינינו. אך האמת היא שבישראל - רב המאחד על המקטב, ומעטים הם הנושאים שפער העמדות שלנו לגביהם יורד לעומק זהותנו. 

"כך לא ניתן להמשיך"

אחד הנושאים שבהם ניתן למצוא דווקא הסכמה רחבה הוא הצורך להסדיר את כללי המשחק הדמוקרטי, וההבנה ש"כך לא ניתן להמשיך". מחקר מכון תכלית שנערך לאחרונה מראה שרוב הציבור (56%) תומך בהסדרת כללי המשחק בין מערכת המשפט לבין הכנסת והממשלה. הוויכוח הוא על איך.

הממשלה הבאה שתקום חייבת לשים את הסדרת מערכת היחסים בין הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת בראש מעייניה, באמצעות העברת חוק יסוד: החקיקה. החוק שיסדיר אחת ולתמיד את גבולות הגזרה של הרשויות בישראל. יש מי שיאמר שהפיצול הפוליטי הופך חקיקת יסוד לחלום באספמיה, אך מחקרים, התבטאויות מקבלי החלטות, ודיוני עומק שנערכו בנושא מראים שהדבר בהחלט אפשרי.

רוב נבחרי הציבור מודע לחשיבות ולדחיפות שבקידום החוק, ואותו רוב גם מסכים על עקרונותיו הבסיסיים, שבהם הכרה במחוקק כריבון, אך ככזה שכוחו אינו בלתי מוגבל. בית המשפט צריך להיות בעל כוח לפקח על המחוקק, אך גם כאן אין די בהרכב מקרי של שופטים, והכדור צריך לחזור למחוקק לאחר הבעת עמדת בית המשפט. במחקר שערכנו בתכלית עלה כי יותר מ-82% מהציבור מסכימים כי בית המשפט צריך לפקח על המחוקק ולהיות בעל סמכות להגבילו במקרים של פגיעה קשה בזכויות הפרט.

הפערים המרכזיים ביחס לכללים מתרכזים בהיקפה של הביקורת השיפוטית ובצורתה, ואיזה רוב של מחוקקים יוכל להתגבר על ביקורת כזו. אך אלו שאלות שניתן להגיע להבנה לגביהן, אם לא ניתן לקצוות שבנינו להוביל ולקבל זכות וטו בפועל, כמו שקיבלו בשנה האחרונה.

בחירות אינן חזות הדמוקרטיה

ברגע שנגיע להסכמה על כללי המשחק, חלקי הפאזל האחרים יתחילו להתחבר עם פחות חיכוך. הסוגיות שבמחלוקת - דת ומדינה, משפט, הגירה, חלוקת משאבים תקציבים - ימשיכו להיות מורכבות, אך לכנסת יהיו היסודות לדון בהן ולהגיע להסכמות חוקיות, שבית המשפט בתורו יכבד אותן, למעט מקרים חריגים שיוסכמו מראש.

בניגוד לקלישאה המוכרת, בחירות אינן חזות הדמוקרטיה. הן נקודת הקצה ההכרחית, על מנת שהמערכת תתפקד כהלכה. זוהי נקודה שבה עמדות מתחדדות, צדדים מקצינים והקיטוב בחברה מגיע לשיא. עבור מי שמתפרנס מחידוד ההבדלים והשטחת השיח, אנו נמצאים בגן עדן כבר תקופה ארוכה. אך עבור מי מאיתנו שמבין כמה "דמוקרטיה" הוא מושג שברירי וצמא ליציבות ולממשל שפוי, ושואף לשימור ממלכת ישראל השלישית - מדובר בקטסטרופה שחוזרת על עצמה יותר מדי פעמים בזמן האחרון.

אבל אפשר גם לראות את הצד החיובי בבחירות. לזהות אותן כהזדמנות להסכמה על הצורך בהגדרת כללי המשחק ולשמור גם על מה שמאחד אותנו. הזדמנות להקשיב לפעמון האזהרה, שמחייב אותנו לנקוט צעדים שלא רק יחזקו את המערכת הדמוקרטית והשלטונית שלנו, אלא גם ימנעו מאיתנו להידרדר לפיצול מסוכן.

קיטוב הוא לא נטפליקס, ופערים פוליטיים הם לא מקדונלדס. יש סוגיות, כמו תרבות השיח והקיטוב, שעדיף לנו להשאיר מעבר לים.

הכותב הוא יו"ר תכלית - המכון למדיניות ישראלית